יצחק דנציגר – הבדלי גרסאות

בעיני בני דורו של דנציגר נתפסה יצירתו הפיסולית המוקדמת כהמשך של יצירתם של הפסלים [[אברהם מלניקוב]] וזאב בן-צבי. דמויותיו ה"מזרחיות" נתפסו כחיפוש אחר הזהות התנ"כית האבודה. "ארץ ישראל החדשה ושבי-ציון בני גלויות שונות", כתב מבקר האמנות חיים גמזו, "בעיקר אלה שמוצאם מתימן וערב ענינוהו במיוחד. אך יותר מכל הדריכוהו ממנוחה החיים הקמאיים המפכים בסיפורי המקרא".{{הערה|1=גמזו, חיים, "אמנות הפיסול בישראל", '''מכלול''', תל אביב, תשי"ז, מצוטט בתוך: '''ד"ר חיים גמזו: ביקורת אמנות''', מוזיאון תל אביב, תל אביב, 2006, עמ' 443.}}

 

 

חוקר האמנות [[גדעון עפרת]] מציג את הפיסול הקונסטרוקטיביסטי של דנציגר כחלק ממהלך דיאלקטי של האמנות הישראלית, מהלך הנע בין חילון ופגאניות.{{הערה|1=ראו: עפרת, גדעון, "האמנות הישראלית והמסורת היהודית, '''מחניים''', גיליון 11, סיוון, תשס"ה. ראו טקסט גם ב:[http://www.daat.ac.il/daat/art/yahadut/haisraelit.htm האמנות הישראלית והמסורת היהודית].}} תפיסה שונה, ביקורתית יותר, הניחה [[שרה ברייטברג-סמל]] במאמרה "דלות החומר כאיכות באמנות ישראלית" ([[1986]]) ו"אגריפס נגד נמרוד" ([[1988]]). ברייטברג מציגה עמדה המסתייגת מתפיסתו הקאנונית של "נמרוד" כמייצג בלעדי של הלאומיות העברית ומנסה לאפיין את ה"כנעניות" שבעבודתו המאוחרת של דנציגר כתפיסה "אנטי-יהודית". היא טוענת כי יצירתו מציעה מטמורפוזה של חומרים צורות ומוטיבים הנושאת אופי "קמאי". "משעה שעמד על משמעות הדרך הפגאנית שבה הלך, נטש את העיסוק באובייקטים. [...] הוא הסתפק בהצבעה על נופים מסוימים באמצעות תצלומים ובאמצעות פרויקטים של שיקום ושל נטיעות בטבע. הקולאז'ים הם העשייה האמנותית הממשית היחידה שלו באותן שנים. אפשר אולי להניח שבחר בחומרים דלים אלה ושב וקרע אותם, במתכוון או שלא במתכוון, כדי למנוע יצירת אלילים נוספים". פן זה התקיים, על פי ברייטברג-סמל, במקביל לצד [[מודרניזם|מודרניסטי]] ופורמליסטי.{{הערה|1=ברייטברג סמל, שרה, '''דלות החומר כאיכות באמנות ישראלית''', מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1983. לטקסט אלקטרוני של קטלוג התערוכה ראו: [http://readingmachine.co.il/home/books/1142420759/chapter_chapter_chapter04_6703949].}}