פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 14 בתים ,  לפני 10 חודשים
מ
אין תקציר עריכה
| תמונת דגל=Flag of Spain 1945 1977.svg
| תמונת סמל=Coat of Arms of Spain (1945-1977).svg
| תמונה=
| מוטו לאומי=<div style="direction: ltr;">{{ציטוטון|¡Una, Grande y Libre!}}</div>"אחת, גדולה וחופשיה!"
| המנון=[[המנון ספרד|המארש הגרנדירי]]
| תאריכי פירוק =[[20 בנובמבר]] [[1975]]
| ישות קודמת=[[קובץ:Flag of the Second Spanish Republic.svg|35px]] [[הרפובליקה הספרדית השנייה]]
| ישות יורשת=[[קובץ:Flag of Spain.svg|35px]] [[ספרד#ספרד הדמוקרטית|ממלכת ספרד]]
| שליטים בולטים=
| שטח בעבר=504,030
| תאריך שטח בעבר=1975
| אוכלוסייה בעבר=35,563,535
| תאריך אוכלוסייה בעבר=1975
| אחוז מים=
| דת=
| מטבע=[[פזטה ספרדית]] {{אנ|Spanish peseta}}
| סימון מטבע=
המשטר צמח מתוך ניצחון הצד הלאומני ב[[מלחמת האזרחים הספרדית]] בהנהגתו של [[פרנסיסקו פרנקו|גנרל פרנקו]]. מלבד התמיכה הפנימית, המשטר זכה לתמיכתם של [[איטליה הפשיסטית]] ו[[גרמניה הנאצית]]; בעוד שכוחות [[הרפובליקה הספרדית השנייה|הרפובליקה]] זכו לתמיכה בעיקר על ידי [[ברית המועצות]] הקומוניסטית. המשטר שהוקם לאחר מלחמת האזרחים כונה מאז (באופן בלתי רשמי) '''ספרד תחת פרנקו'''.
 
בעוד שהמדינה הספרדית לא הייתה מדינה פשיסטית, היא בכל זאת הייתה מדינה [[אוטוריטריזם|אוטוריטרית]]-ימנית; ועדיין, היא אימצה לעצמה את הסמלים והקישוטים החיצוניים שאפיינו מדינות פשיסטיות במאה ה-20.{{הערה|שם=Fascism: Past, Present, Future|1=Laqueur, Walter [http://books.google.com/books?id=fWggQTqioXcC&dq Fascism: Past, Present, Future] p. 13 1996 Oxford University Press}}{{הערה|שם=Franco and the Spanish Civil War|1=De Menses, Filipe Ribeiro [http://books.google.com/books?id=InPG_1wKfCIC&dq Franco and the Spanish Civil War], p. 87, Routledge}}{{הערה|שם=books.google.com|1=Gilmour, David, [http://books.google.com/books?id=O-SEAAAAIAAJ&q=&pgis=1 The Transformation of Spain: From Franco to the Constitutional Monarchy], p. 7 1985 Quartet Books}}{{הערה|שם=autogenerated1|1=Payne, Stanley [http://books.google.com/books?id=NiD3UeOCSGsC&dq Fascism in Spain, 1923–1977], p. 476 1999 Univ. of Wisconsin Press}}{{הערה|שם=Fascism in Spain, 1923–1977|1=Payne, Stanley [http://books.google.com/books?id=NiD3UeOCSGsC&dq Fascism in Spain, 1923–1977], p. 347, 476 1999 Univ. of Wisconsin Press}}
 
לאחר הניצחון ב[[מלחמת האזרחים הספרדית|מלחמת האזרחים]], הצד הלאומני ייסד מדינה אוטוריטרית בעלת [[משטר חד-מפלגתי]] תחת ההנהגה ללא העוררין של פרנקו. מלחמת העולם השנייה החלה לאחר תום מלחמת האזרחים, ואומנם ספרד נשארה נייטרלית (לפחות כלפי [[מדינות המערב]]), היא בכל זאת שלחה [[דיוויזיה]] לחזית הרוסית כדי לתמוך בגרמנים; עמדה זו, האוהדת את מעצמות הציר, הותירה את ספרד מבודדת לאחר תום [[מלחמת העולם השנייה]] והתמוטטות מעצמות הציר. מצב זה השתנה עבור ספרד עם תחילת [[המלחמה הקרה]], אשר על פניו, האנטי-קומוניזם הנוקשה של פרנקו, רק קירב את המשטר בספרד לחיקה של [[ארצות הברית]].
הגנרלים הבכירים הלאומנים קיימו ישיבה בלתי רשמית בספטמבר 1936, ושם הם בחרו ב[[פרנסיסקו פרנקו]] כמנהיג הלאומנים, והעניקו לו את דרגת ה[[גנרליסימו]]. בתחילה, פרנקו היה אמור לשמש כמפקד העליון של הכוחות הלאומנים; אך, עם מותו של גנרל [[אמיליו מולה]] (המנהיג הראשון של התנועה), פרנקו הפך למנהיג התנועה וכן גם למנהיג המדינה בעל סמכויות בלתי מוגבלות וכוח אבסולוטי.
 
הממשלה הזמנית שהקימו הלאומנים שלטה בתחילה על השטחים אשר נשלטו על ידי הצד הלאומני בזמן מלחמת האזרחים. הפעולה הפוליטית המרכזית שהיא נקטה היה ליכוד כל הכוחות הפוליטיים ההטרוגניים שהצטרפו למרד נגד הרפובליקה לכדי [[משטר חד-מפלגתי|מפלגת שלטון יחידה]] שהיא [[הפלנחה]].
 
במהלך המלחמה, הממשלה הלאומנית דיכאה את המיליטנטים הרפובליקנים ותומכיהם, כתגובת-נגד לדיכוי הכמורה והמיליטנטים הלאומנים על ידי הצד הרפובליקני. במהלך המלחמה נעשה שימוש רב על ידי שני הצדדים בהוצאות להורג ללא משפט. תגובת הנגד המשיכה גם מיד לאחר המלחמה, בחלקה כדי להעניש על פשעי מלחמה שבוצעו על ידי הצד הרפובליקני, תחת בית דין אשר נקרא אז "קאוסה חנרל" (Causa General). משטרו של פרנקו הוציא להורג, כלא, וכפה עבודות כפייה על אלפי רפובליקנים, אך רבים מהם, היו חפים מפשע מכל קשר לצד הרפובליקני במלחמת האזרחים, למעט אולי תמיכה מילולית, או בשל היום חשודים כתומכים בצד הרפובליקני. כתוצאה מכך, אלפים בחרו בסוף המלחמה לעבור לצאת לגלות מארצם, בעיקר לצרפת ולמקסיקו. מבין אלו שעברו לגלות בצרפת, רבים הצטרפו ל[[תנועת ההתנגדות הצרפתית]]. דוגמה מפורסמת לגולה שכזה הוא [[לואיס קומפניס]], אשר היה ראש הממשלה הקטלאנית בעת מלחמת האזרחים; הוא נעצר בספטמבר 1940 והוסגר לספרד, שם הוא נשפט, והוצא להורג לאחר [[משפט צבאי]].
לאחר המלחמה, בעלות הברית השתמשו בקשריה של ספרד למדינות הציר כדי למנוע ממנה מלהצטרף ל[[האומות המאוחדות|אומות המאוחדות]]. המשטר של פרנקו נראה היה אז, במיוחד על ידי המדינות הסובייטיות אך גם על ידי בעלות הברית המערביות, כשריד למשטרים הפשיסטיים האירופאיים משנות ה-30. בנסיבות אלו, נתקבלה באו"ם החלטה של [[מועצת הביטחון]] המגנה את משטרו של פרנקו. ההחלטה ביקשה לעודד מדינות אחרות בעולם להוציא את שגריריהן ממדריד ולהניח את הבסיס לנקיטת סנקציות נגד ספרד, אם ספרד תישאר סמכותנית. פורטוגל השכנה, אירלנד, ומס' מדינות לטינו אמריקניות ומדינות ערביות סירבו לפעול ע"פ ההמלצה זו.
 
התוצאה של בידוד בינלאומי זה היה [[אמברגו]] נגד משטרו של פרנקו ב-1946 - כולל סגירת הגבול עם צרפת - אשר נשא הצלחות מועטות, כיוון שהוא העצים את התמיכה הפנימית במשטר. המשטר של פרנקו הציג את הבידוד כגרסה מודרנית של [[האגדה השחורה]], וכן גם הקיצוניים שבתומכי המשטר טוענים כי מדובר ב[[קשירת קשר]] של ה[[יהודים]] ו[[הבונים החופשיים]] נגד ספרד הקתולית. רגשות מעין אלו עזרו למשטר לכנס מסביבו תמיכה עממית מסיבית כפי שהיה לדוגמה בעת ההפגנה רחבת ההיקף במדריד. בשנת 1947, התעלם [[נשיא ארגנטינה]], [[חואן פרון]], התעלם מהחלטת האו"ם, ושלח את אשתו [[אווה פרון]] עם אספקת מזון רצינית. הספרדים, ופרנקו בכבודו ובעצמו, קיבלוה עם כל הלב.
 
לאחר מלחמת העולם השנייה, המשק הספרדי היה נתון באי-סדר. כרטיסי [[קיצוב]] נותרו בשימוש עד שנת [[1952]]. המלחמה והבידוד הכלכלי הביאו את המשק לנוע לכיוון [[אוטרקיה]], תנועה שהתקבלה בחום על ידי רבים מאנשי הפלנחה. עיקריה של תנועה זו לעבר קיום משק אוטרקי היו כדלהלן: צמצום ביבוא מחו"ל, הסתפקות עצמית במועט, יצור בניהול ובעלות המדינה של מוצרי יסוד בסיסיים, תעשייה ממומנת על ידי המדינה ובניית תשתיות - אשר ניזוקו קשה בשל מלחמת האזרחים - על ידי שימוש באמצעים בלתי יציבים.
[[משבר האנרגיה העולמי]] פגע קשות בספרד והביא לעצירה המוחלטת של הפיתוח הכלכלי. בעקבות זה פרצו בספרד שביתות שהיו אז להלכה בלתי חוקיות.
 
התרופפות בריאותו של פרנקו הביאה לצבירת כוח רב אצל ראש הממשלה דאז, האדמירל [[לואיס קאררו בלאנקו]]. למרות זאת, הארגון הלאומני הבסקי [[אט"א]] תכנן להתנקש בו, ועשה זאת כשצוות קומנדו, לאחר שנתיים של עבודת תכנון, הטמין פצצה בבור שנחפר מתחת לשביל, בו נהג בלאנקו לנסוע לעבודה בכל בוקר. מבצע ההתנקשות נקרא בפיהם של חברי המחתרת הבאסקית "מבצע אוגרו" (Operación Ogro) והצלחתו נחגגה על ידי תושבי [[ארץ הבסקים]] ובקרב מתנגדי המשטר ברחבי ספרד כולה.
 
[[קרלוס אריאס נבארו]] החליף את בלאנקו בתור [[ראש ממשלת ספרד]], וניסה להכניס מספר רפורמות במשטר המתפורר, אך לרוע מזלו, ניסיון זה לבסוף לא עלה יפה כיוון שהוא נתקל בהתנגדות משני הכוחות הפוליטיים החזקים שהתקיימו בתקופת דמדומי המשטר: "אל בונקר" (El Búnker) - אשר היה הגרעין הקשה של נאמני המשטר האידאולוגיים, ומאידך היו האפרטוריסטאס (Los Aperturistas) - אשר ביקשו לבצע מעבר מלא ממשטר אוטוריטרי למשטר דמוקרטי.
אך בשלב זה כבר היה מאוחר מדי עבור המשטר להחזיר את הגלגל לאחור. החברה הספרדית כבר לא הייתה אותה חברה מגוייסת כפי שהיא הייתה בימים שלאחר [[מלחמת האזרחים הספרדית|מלחמת האזרחים]], אלא היא ביקשה להתקרב יותר למערב אירופה העשירה והמשגשגת. מה גם, כי הכמות הגדולה של ספרדים אשר נסעו לתקופות זמן קצרות למערב אירופה כדי לעבוד שם בתור עובדים זרים, הביאה לחשיפה מוגברת של הספרדים לרמת החיים ולמשטר הדמוקרטי הנהוגים במדינות כמו בריטניה וצרפת, להתגברות הרצון של הספרדים להיפטר מהמשטר הרודני, ולהידמות למערב אירופה.
 
באותו הזמן, במושבה הספרדית [[סהרה המערבית]] החל המצב להתערער כאשר מצד אחד [[חזית פוליסריו]] החלה להיאבק בשלטון הקולוניאלי הספרדי כדי לזכות בעצמאות, ומאידך להלחם נגד [[צבא מרוקו]] שביקש לספח את הטריטוריה לתוך מרוקו עצמה.
 
בתקופת דמדומי המשטר גם נעשה שינוי עמוק בנושא יחסי דת-ומדינה, כאשר בהנהגת הקרדינל [[ויסנטה אנריקה אי טראנקון]], ובהשראת מדיניות הכנסייה הקתולית כפי שהתפרסמה ב[[ועידת הוותיקן השנייה]], הוחלט כי הכנסייה הקתולית בספרד לא תתייצב יותר באופן אוטומטי לימינו של המשטר, והיא תנקוט בגישה של נייטרליות ואי-התערבות בפוליטיקה הספרדית.