התקופה העות'מאנית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

סימנים ראשונים לירידת האימפריה התגלו כבר ברבע האחרון של [[המאה ה-16]]. בצבא ה[[יניצ'רים]] התערערה ה[[משמעת]], וראשיו תבעו תדיר העלאת משכורותיהם וזכויותיהם; בהמשך הפכו למעשה לקובעי הממשל במידה רבה, ממליכי סולטאנים ומדיחיהם מכסאם. נטל ה[[מס]]ים על בעלי הרכוש התגבר, ובמקביל נהנתה חצר הסולטאן מחיי מותרות מופרזים. העמים והקבוצות השונות והמגוונות ברחבי האימפריה נטו למרידות – שדוכאו ביד קשה אך במחיר גבוה לשלטון המרכזי. בארץ ישראל וסביבתה פעלו כך [[אמיר]]י ה[[דרוזי]]ם ששלטו ב[[הר הלבנון]], ב[[בקעת הלבנון]] וב[[הגליל|גליל]]. הפועל עולה.

עד שלהי [[המאה ה-17]] ספגה שושלת הסולטאנים כמה הדחות ורציחות; כמה מבניה יצאו למלחמות הגנה שבהן הובסה האימפריה ואיבדה שטחים נרחבים באירופה. ב[[הסכם קרלוביץ|הסכם התבוסה בקרלוביץ]] ([[26 בינואר]] [[1699]]) הסתמנה בעליל ראשית ירידתה של האימפריה. הסולטאן ויועציו (או כפי שנקראה ההנהגה הטורקית: "[[השער הנשגב]]") ויתרו לממלכות [[רפובליקת ונציה|ונציה]], [[היסטוריה של אוסטריה#הרפורמציה והתעצמותה של אוסטריה (1526–1714)|אוסטריה]] ו[[האיחוד הפולני-ליטאי|פולין]] על טריטוריות נכבדות באירופה. ערב חתימת ההסכם תבעה [[האימפריה הרוסית]], עמדות וזכויות במזרח אירופה, ברחבי האימפריה העות'מאנית גופא ובמקומות הקדושים בארץ ישראל. רוסיה לא קיבלה מאומה, אך תביעות אלה היו באמתחתה העקרונית, כאשר שבה ותקפה את האימפריה העות'מאנית במחצית השנייה של [[המאה ה-18]]. פורטנייט המשחק הכי טוב