אדמו"ר – הבדלי גרסאות

הופעת החסידות ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]] נבעה מיוזמתם של ה[[בעש"ט]] ובעיקר ממשיכי דרכו לחדול מהעיסוק החשאי ב[[קבלה]] ולבסס דגם של הנהגה ציבורית על שימוש בה עבור הכלל. לשיטתם, אמנם רק יחידי סגולה היו מסוגלים להגיע למצב של "דבקות", התייחדות מיסטית עם האלוהי, אך המון העם הפשוט יכול היה להתקרב לכך על ידי היצמדות לאותם צדיקים. אלה היו מסוגלים גם לסייע להולכים אחריהם על ידי הורדת שפע מהעולמות העליונים. הפצה פומבית ועממית זו של רעיונותיהם הקבליים – הצדיק נועד לחלץ את [[קבלת האר"י|הניצוצות השבויים בקליפות ולתקן את העולם]], לרדת למדרגת החוטאים כדי להעלותם משם וכיוצא בזה – הבדילה בין ראשי החסידות לדגם הטיפוסי של המקובל הנסתר בעבר. המושג המרכזי של התנועה הפך להיות הצדיק המתעלה לדבקות ומשפיע רווחה על קהלו. [[רחל אליאור]] ראתה בביסוסה סביב מנהיגיה אלה מענה לצורך לפשט את רעיונותיה הרוחניים הסבוכים, שהיו נהירים רק לקהל מצומצם ומלומד, עבור השכבות העממיות שבקרבן פשטה: הצדיק, שרוב פעולתו הייתה בעולמות העליונים ושימש מעין גשר בין הספירות הגבוהות למרחב הגשמי, היה יישום חי של תורת החסידות.{{הערה|רחל אליאור, [http://pluto.huji.ac.il/~mselio/yesod-42-sci.pdf "יש ואין - דפוסי יסוד במחשבה החסידית"], משואות, מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל מוקדשים לזכרו של פרופ' [[אפרים גוטליב]] (בעריכת מ' אורון וע' גולדרייך), ירושלים מוסד ביאליק, תשנ"ד, עמ' 71-72.}} רבי [[יעקב יוסף מפולנאה]] היה הראשון לעצב את רעיון הצדיק, ורבי [[אלימלך מליז'נסק]] המשיך בכך בכתביו. הראשון שכונה "צדיק" במובן זה הוא כנראה רבי [[יחיאל מיכל מזלוטשוב]], עם מותו ב-1781. מנהיגי התנועה הואשמו על ידי הממסד הרבני של ימיהם בשימוש בלתי-מרוסן בתורות אזוטריות עבור ההמונים הנבערים ובסטיות שונות מההלכה; הם, מצדם, ביקרו מקובלים מן הסוג הישן, שהסתגרו בד' אמותיהם וסירבו להפוך את משלח ידם לנושא ציבורי, כמו [[הגר"א]]:{{הערה|Glenn Dynner, '''Men of Silk:, The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society''', Oxford University Press, 2006. עמ' 7–11. להלן: '''דיינר'''. הציטוט מצוואת הריב"ש.}}

בתחילת הדרך, כמומלץ בכתבי מייסדי התנועה, הועברה האדמו"רות למתאים ביותר מבין תלמידי הצדיק הנפטר. בראשית [[המאה ה-19]] החלו החצרות החסידיות להתמסד כשושלות, שראשיהן ביססו את תביעתם להנהגה על ייחוס אבות, בעיקר ישירות לבעש"ט. הראשון שעשה זאת היה כנראה רבי [[ברוך ממז'יבוז']], שטען לסמכות מתוקף קרבתו לסבו. הליך ירושה נערך לאחר פטירת רבי [[מנחם נחום מצ'רנוביל]] ב-1787. עליונות הייחוס הופגנה ב[[חסידות חב"ד]] עם מות מייסדם ב-1813; לאחר מאבק בין תלמידו הבולט רבי [[אהרן מסטרשלה]] לבנו רבי [[דובער שניאורי]], ניצח השני והמשרה נותרה חזקה משפחתית מאז ועד למות [[מנחם מנדל שניאורסון]] ב-1994. מ[[שנות ה-20 של המאה ה-19]] הפך עקרון הירושה למקובל כמעט ללא יוצא מן הכלל ברוב מזרח אירופה, למעט [[פולין הקונגרסאית]] בה הוסיפו לדבוק בהליך בחירה על ידי המעגל הפנימי של החצרות. זה דעך לטובת השושלתיות רק החל משנות ה-60.{{הערה|דיינר, עמ' 115-120.}} הפיכת האדמו"רות לירושה חפפה את ההתמסדות של החסידויות לחצרות מאורגנות, מגמה שהתלוו אליה שמרנות גוברת ודגש מופחת על העיסוק בתורה המיסטית של הזרם: מושגים מימיו המוקדמים, כמו העלאת מחשבות זרות (טמאות) בתפילה כדי לזקק את הניצוץ שבהן, נדחקו לשוליים ואף גונו. [[מרטין בובר]] ואחרים כמוהו שהחזיקו בתפישה רומנטית של החסידות המוקדמת ראו בכך דעיכה והתאבנות של התנועה, למרותאף על פי שרוב החוקרים ציינו כי בתקופה זו היא הגיעה לשיא השפעתה ועוצמתה ולא פסקו בה תופעות של התחדשות רוחנית.{{הערה|[[בנימין בראון]], [https://www.academia.edu/9612489/Hasidism_Without_Romanticism_-_Mendel_Piekarzs_Path_in_the_Study_of_Hasidism Hasidism Without Romanticism - Mendel Piekarz's Path in the Study of Hasidism], עמ' 455-457.{{כ}}[http://www.encyclopedia.com/article-1G2-2587508506/asidism.html Hasidism] ב[[אנציקלופדיה יודאיקה]], מהדורת 2007.}}