שביתת הימאים (1951) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הציור "לעזרת הימאים"
מ ←‏פתיח: קישורים פנימיים
שורה 5:
ההסתדרות התנגדה לתביעות, והימאים, בהנהגת [[רב חובל|רב החובל]] [[יצחק (אייק) אהרונוביץ']] ו[[רב מלחים|רב המלחים]] [[נמרוד אשל]], אנשי תנועת [[ההעפלה]] לשעבר, התפטרו באופן קולקטיבי ממקומות עבודתם. ההסתדרות מצידה החלה להפעיל את הספינות בעזרת מפירי שביתה וימאים זרים. בתגובה החליטו הימאים על השבתת הספינות.
 
בנמל חיפה פרצו תגרות קשות וה[[משטרה]], בעזרת [[סדרני הפועל]], ארגון רב כוח בחיפה באותה עת, שאומן להפעיל כוח פיזי כנגד מפגינים ושובתים, הורידה את הימאים השובתים מן הספינות, תוך שימוש בכוח. ההסתדרות הקימה ארגון ימאים חדש הנתון לחסותה. ה[[ממשלה]] התנגדה בחריפות לשביתה, וראש הממשלה, [[דוד בן-גוריון]], הכריז ב[[הכנסת|כנסת]] כי "לא הייתה ואינה קיימת כל שביתה. נעשה ניסיון חבלה על ידי אויבי המדינה". כצעד לשבירתל[[שבירת שביתה|שבירת השביתה]] נשלחו צווי גיוס למילואיםל[[מילואים]] לכמה ממנהיגי הימאים, דבר שנתקבל בתגובה חריפה של דעת הקהל ותגובה חריפה (אך סמויה) של פיקוד הצבא. לצד השובתים עמדו המפלגות [[מפ"ם]] ו[[מק"י]].
 
לאחר שביתה של שישה שבועות נקראו מנהיגי הימאים, בעודם משרתים במילואים, לשולחן הדיונים. השביתה הסתיימה בהסכמה לאחר שהימאים קיבלו הבטחה כי השובתים לא יפוטרו ויוחזרו לעבודה בספינותיהם. חרף הבטחה זו נמנעה מאשל עבודה ב"צים" ובמשך 13 שנה הפליג על אוניות תחת דגל זר.