פמיניזם פוסט-קולוניאלי – הבדלי גרסאות

[[אודרי לורד]] (Audre Lorde), משוררת ופעילה [[פמיניזם שחור|פמיניסטית שחורה]], נשאה נאום שכותרתו היא "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון",  במסגרת כנס אקדמי פמיניסטי בשנת [[1979]]. היה זה ראשיתו של הפמיניזם האקדמי באמריקה, ונשים לבנות היוו את הרוב המכריע של הקולות הנשמעים. לורד הוזמנה על תקן האישה השחורה, בדיון ספציפי אחד, אולם לשאר הדיונים לא הייתה נציגות שחורה, נציגות לסבית או נציגות של נשות העולם השלישי. לורד טוענת כי ה[[אקדמיה]], כמוסד פטריארכלי וגזעני, אשר הדיר נשים מתוכו באופן מסורתי, לא יכולה לשמש ככלי לפתרון הבעיות שאותן הוא מייצר ומשמר. היא מבקשת מהאקדמאיות בכנס להיות סוכנות לשינוי [[רדיקלי]] ולייצר אחווה נשית שאינה מבוססת על [[סובלנות]] כלפי האחרת, אלא על כינון קהילה על בסיס [[תלות הדדית]] בין [[שונות|שונויות]]. היא מאשימה את הפמיניסטיות מהזרם המרכזי, הלבן, בהשטחה ובהתעלמות מנשים שונות, ובכך בנפילה לפמיניזם גזעני אשר [[עולה בקנה אחד]] עם הפטריארכיה: "נשים [[עוני|עניות]] ונשים כהות יודעות שיש הבדל בין ביטויי היומיום של [[עבדות]] ה[[נישואים|נישואין]] לבין [[זנות]], כיוון שאלה בנותינו שלנו שעומדות ברחוב 42. אם תאוריה פמיניסטית אמריקאית לבנה אינה רואה לעצמה חובה לדון בשונויות בינינו, ובהבדלי הדיכוי הנובעים מהן, כיצד אתן מתמודדות עם העובדה שבזמן שאתן נמצאות בכנסים על תאוריה פמיניסטית, הנשים המנקות את בתיכן ומשגיחות על ילדיכן הן ברובן הגדול נשים עניות ונשים כהות? מהי התאוריה מאחורי פמיניזם גזעני?".{{הערה|לורד, א. (1979). "כליו של האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון", הקדמה: ברייר-גארב ר. ובאום ד., תרגום: עדנה גורני, בתוך ד' באום ואחרות (עורכות), '''ללמוד פמיניזם: מקראה''', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 194–190}}