היסטוריה של כלי הירי – הבדלי גרסאות

 

[[קובץ:Shortlandservicemusket.jpg|ממוזער|250px|רובה [[מוסקט (רובה)|מוסקט]]]]

לאחר המצאת בריח הפתיל, ב[[המאה ה-17|מאה ה-17]] עברו לפיתוח [[מצת חלמיש (כלי ירייה)|בריח הצור]]. מדובר בחתיכת [[צור (סלע)|אבן צור]] אשר אמורה להכות על לוחית [[ברזל]] קטנה וכתוצאה מכך נוצר ניצוץ, שמדליק את אבק השריפה. ההמצאה הזאת ביטלה את הצורך בפתילים והיתרון החשוב של ההמצאה הזאת היה עלייה נוספת בדיוק, בקצב הירי ובאפשרות לירות גם בגשם ומזג אוויר לח (בהסתייגויות מסוימות). הרובה עם מנגנון צור נקרא [[מוסקט (רובה)|מוסקט]]. המוסקט היה הרבה יותר מסיבי מהארקבוז, וקוטרו היה גדול יותר. החידוש היה כה מהפכני, שעד אמצע המאה ה-17 ויתרו לגמרי על שימוש בקשתות ולאחר פרק זמן קצר כל החיילים חומשו במוסקטים וחילות כמו חניתאים ודומיהם נעלמו משדות הקרב. התפתחות נוספת בלוחמה לוותה בהיעלמות ה[[שריון]] אצל ה[[אביר]]ים, כי עוצמת הפגיעה של הקליע, הייתה כה חזקה שהשריון לא עמד בפניה. רק מעט מאוד מחילות הפרשים שמרו על השריון שלהם, וגם זה בדרך כלל כזה שכיסה רק על הגוף (למשל ה[[חיל הפרשים|קירסרים]]).