עומר בן אל-ח'טאב – הבדלי גרסאות

בני החסות היו במידה רבה אוטונומיים - נשארה להם זכות השיפוט על פי דתותיהם, וארגונם הקהילתי אוּשר. חובתם היחידה הייתה תשלום [[מס גולגולת]] - "ג'זיה", ומס קרקע – שהיו מסיםמיסים מקובלים מאוד. מס הקרקע הוטל גם על מוסלמים בעלי קרקעות, ואילו מס הגולגולת הוטל אך ורק על לא-מוסלמים כתמורה להגנה שהוענקה להם על ידי המוסלמים - דהיינו, התחייבותה של האימפריה האסלאמית להגן עליהם ולשומרם בחסותה. מס הקרקע על "בני החסות" היה 50 אחוזים מהיבול, ומס הקרקע שהוטל על מוסלמים היה "ח'מש'", חומש מן היבול. זה היה אמצעי לחץ לגרום לבני חסות להתאסלם. בקרב יהודים נטו הרוב כאשר עבודת האדמה חדלה להיות עסק מפרנס עבורם, ולא עמדו בנטל המסיםהמיסים, לנטוש את האדמות ולעבור לערים וכל הנוטשים החליפו את עסוקיהם והתפרנסו מעבודות עירוניות, בעקר מסחר. בין המיעוט שבחר להשאר בכפרים כעובדי אדמה היו שהתאסלמו כעבור דורות. כך קרה בכפרים יוטה ואשתמוע שתושביהם היהודיים התאסלמו במאה ה-9 לספירה הנוצרית, ושונו שמות הכפרים ל[[יטא]] ו[[סמוע]].

זאב הירשברג הזכיר בספרו "ישראל בערב", שלא רצה עומר להתפלל ב[[כנסית הקבר]], כדי שלא ידרשו המאמינים להפכה למסגד, במקום זאת התפלל מחוצה לה (במקום בו ניצב מסגד הנקרא [[מסגד עומר]]). באשר לתפילתו יש שאמרו שהתפלל עומר על מדרגות הכנסיההכנסייה, ויש שאמרו שעלה אל הר הבית והתפלל שם. טענה זאת האחרונה מתישבתמתיישבת עם דרישתו לדעת היכן המקום הקדוש ביותר ליהודים, דבר שהראה לו יהודי שהיה שם, ולכן הוקם מעל [[אבן השתיה]] [[כפת הסלע]].