הסיירות מסדרת דויטשלנד – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה |
מ בוט החלפות: \1מרבי |
||
שורה 46:
על פי הסכם ורסאי הוגבלו הגרמנים לסף של 10,000 טונות ל"ספינות משורינות". מאחורי הגבלה זו עמד הרעיון להגביל את גרמניה כך שתבנה רק ספינות להגנת החופים, שלא יהוו אתגר בפני הכוחות הימיים העיקריים של [[בריטניה]], [[צרפת]] ו[[ארצות הברית]]. גרמניה השתמשה במספר חידושים טכניים לבניית ספינות מלחמה חזקות במשקל מוגבל זה: בין החידושים היה שימוש נרחב ב[[ריתוך]] לחיבור רכיבי גוף האונייה זה לזה (בניגוד לשימוש ב[[מסמרת|מסמרות]] שהיה מקובל באותה עת), שלושה תותחים בצריחי החימוש העיקרי (בהם עשה שימוש לראשונה [[הצי האוסטרו-הונגרי]] באוניות מערכה מסוג טגתהופ ב-1912) ושימוש ב[[מנוע דיזל|מנועי דיזל]] להנעה. חרף זאת, כל האוניות מסוג זה חרגו מהמשקל שנקבע בחוזה (תחילה נבנו כאוניות של 10,600 טון ובהמשך הוגדלו ל-12,100 טון), על אף שמטעמים פוליטיים משקלן המוצהר סולף תמיד ל-10,000 טון, כמוגבל בחוזה.
המאפיין הבולט בתכנון אוניות המערכה זוטא היה שהיו מצוידות בתותחים בעלי קוטר גדול דיו - קרי, 280 מ"מ (11 אינץ') - כדי לגבור על כל סיירת אויב שתהא מהירה מספיק כדי לתפוס אותן, ועם זה היו מהירות מספיק כדי להימלט מכל אוניית אויב חזקה שיכלה להטביען, למעט מספר סיירות קרב בריטיות ויפניות שנבנו מחדש כאוניות מערכה מהירות. הגרמנים ידעו שמצב זה לא יאריך, אך קיוו ליתרון זמני. לאוניות מסוג דויטשלנד הייתה מהירות של 28.5 קשר, שהייתה כבר איטית מדי בתחילת [[מלחמת העולם השנייה]], שמונה שנים בלבד לאחר השקתה של הספינה הראשונה מסוג זה. הטווח
עיקרון דומה שימש כבסיס לדור של אוניות שנבנו לפני [[מלחמת העולם הראשונה]], סוג אוניות שנקראו [[סיירת מערכה|סיירות מערכה]], אף שאלו היו דומות בגודלן לאוניות מערכה. מפקדי הצי השתמשו בפועל בסיירות הקרב כשהן פועלות יחד עם ה[[דרדנוט]]ים בעלי ההגנה הטובה יותר, והם סבלו אבדות קשות כאשר נחשפו לאש ארטילריה כבדה (ראו [[קרב יוטלנד]]).
| |||