מלכודת הנזילות – הבדלי גרסאות

 

==הקושי ביציאה מהמלכודת==

 

 

'''הורדת שער הריבית'''- מכל האמצעים שצוינו לעידוד [[ביקוש מצרפי|הביקוש המצרפי]], אפיק זה הוא כנראה הפחות יעיל מכולם. בעתות שפל וב[[אבטלה]] גבוהה, לא תמיד הורדת שער הריבית יתרום ליציאה ממיתון. בתקופה כזו, תחושות של אי ביטחון בתעסוקה, ועודף ב[[תפוקה]] גם שערי ריבית לא יגרמו לפרטים וחברות ללוות ולהשקיע כספים ולתרום לזרם ההכנסות. בשיעורי ריבית נמוכים, כאשר שער הריבית נמוך או נושק ל-0%, לא ניתן להמשיך ולהוריד את שער הריבית לרמה נמוכה יותר אשר תגדיל את היקף ההשקעות הראליות ואת ה[[צריכה הפרטית]] במשק. אומנם, ניתן להרחיב את בסיס הכסף ואת כמות הכסף בכלל במשק, אך שימוש בכלים מוניטריים מסורתיים אינו מזרים כסף חדש ישירות לפעילות הכלכלית.

זאת ועוד, בזמני [[שפל כלכלי]], בנקים עשויים שלא לרצות להלוות את הכספים החדשים אשר הוזרמו למשק (או עלולים לדרוש על כך ריבית גבוהה מדי אשר הלווים עצמם חוששים כי לא יוכלו לעמוד בה)וכך כספים חדשים שנוספו למשק "נלכדים" במצב נזיל מבלי שניתנו כהלוואה.

 

 

[[ג'ון מיינרד קיינס]], הכלכלן אשר נחשב לרוב כאבי תאוריית מלכודת הנזילות, טען כי ישנם מצבים בהם אנשים יעדיפו להשאיר בידיהם כסף נזיל ולא להמירו בנכסים אשר אינם כסף נזיל. מצבים אלו מתקיימים כאשר אנשים חוששים ל[[רווח הון]]- למשל, כאשר שעורי הריבית נמוכים במידה כה קיצונית ואין להם לאן להמשיך לרדת (מה שמאפשר למחירי אגרות החוב להשתנות רק כלפי מטה ועל כן להסב הפסדי הון למחזיקים בהם) או לאחר [[משבר פיננסי]] (כדוגמת [[השפל הגדול|מפולת המניות בוול סטריט ב-1929]]), בו ירידת מחירי ניירות הערך גורמת לחשש מפני רכישתם.