התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

בשמונים ושמונה שנות שלטונו של [[בית אומיה]] הייתה ארץ ישראל נתונה לקרבות רבים ועקובים מדם בין השבטים, אשר החלישו אט-אט את בית אומיה ושליטתו ב[[האימפריה המוסלמית|אימפריה הערבית-מוסלמית]] כולה נחלשה לטובת שושלת מוסלמית אחרת - [[בית עבאס]], אשר נטל לבסוף את השלטון בשנת [[750]]. בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי העבאסים ירד מעמדה עם העברת המרכז השלטוני ל[[בגדאד]]. האוכלוסייה בארץ ישראל לא קיבלה את השליטים העבאסיים באהדה. מקורות שונים מספרים על עשרות מקרי רצח של חיילים מבית עבאס, וכתגובה, נקטו מושלי הארץ העבאסיים צעדים שונים כדי לחסל את ההתנגדות אליהם. ח'ליפים מבית עבאס - בעיקר הראשונים שבהם - נהגו לבקר ב[[ארץ ישראל]] בדרכם ל[[מכה]]. הח'ליף [[אל מנצור]], הח'ליף השני לבית עבאס, ביקר בארץ ישראל בשנת [[758]] ושוב [[771]]. בימיו של הח'ליף פרץ [[מרד]] בארץ ישראל, ודוכא. לא ידועים פרטים רבים על מרד זה. בשנת [[800]] פרץ מרד נוסף בארץ ישראל, שבראשו עמד [[יהודים|יהודי]] בשם [[יחיה בן ירמיהו]] (או יחיה בן ארמייה), וסגניו היו שני ערבים-מוסלמים, נאמני בית אומיה, שנעלם כמעט כליל. מושל דמשק נלחם במורדים וניצחם. משתפי הפעולה המוסלמים קיבלו חנינה, ואילו היהודי [[הוצאה להורג|הוצא להורג]] בידי שוביו.

 

 

בשנת [[942]] השתלטו על ארץ ישראל [[נסיך|נסיכים]] ממצרים והשליטה עברה לידי ה[[פאטימים]]. בתקופתם גברו הפלישות של זרים לארץ: ה"[[קרמטים]]", הביזנטים גם הם ניסו לחזור ולשלוט בארץ בעזרת פשיטות חוזרות ונשנות על [[מישור החוף]], כמו כן הופיעו שבטי "טיי" ה[[בדואי|בדואיים]]. השלטון בארץ נחלק - בערי החוף שלטו הפאטימים ואילו השלטון הממשי היה בידי בני "גֵרָא'ח" הבדואים. בשנת [[1071]] הגיעו לארץ ה[[סלג'וקים]], עם ממוצא [[טורקיה|טורקי]], שכבשו את ירושלים ואת רוב הארץ. המאבק בין הפאטימים לבין הסלג'וקים נמשך עד להגעתם של הצלבנים במסגרת [[מסעי הצלב]] בשנת [[1099]].

===חוקי עומר===

{{הפניה לערך מורחב|תנאי עומר}}

 

במסמך הילכתי [[אסלאם|מוסלמי]] המכונה "'''[[תנאי עומר]]'''" שמיוחס ל[[ח'ליף]] [[עומר אבן עבד אלעזיז|עומר השני]] נקבעו חוקים שונים לגבי התושבים היהודים והנוצרים, בני החסות, אשר היו תחת שלטונה של [[האימפריה המוסלמית]].

בסוף התקופה מצב הביטחון הורע. הדבר התבטא במלחמות פנימיות שפגעו בכל תושבי הארץ ולצד זאת פגיעה בחיי היהודים בפרט. ב[[רמלה]] התושבים של העיר טבחו באוכלוסייה היהודית.{{הערה| Moshe Gil, "The political history of Jerusalem during the early Muslim period", in Joshua Prrawer ad Haggai Ben-Shammai (eds), "The history of Jerusalem, The early Muslim period, 638-1099", New York University press, 1996, pp. 15-30 }} בירושלים נותרו, כנראה רק 50 משפחות. סממן לדעיכה היה התערערות היציבות השלטון המרכזי הפאטמי. מכתב שנמצא ב[[גניזת קהיר]] ונכתב על ידי ראש בית הדין הרבני בירושלים, מתאר את הדעיכה של הארץ בעת הזו: {{ציטוט|אנשי המזרח הרסו את ארץ הקודש. הדרכים שוממות, אין נוסעים, אין ביטחון למי שהולך ובא{{הערה|Ibid}}}}

 

 

 

'''הכנסות ממיסי הלא-מוסלמים, בדינרים'''

| 429,000

|}

 

== ראו גם ==