ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת – הבדלי גרסאות

{{ציטוטון|ייצאו מח'ראסאן דגלים שחורים.{{הערה|1=צבע בית עבאס}} דבר לא יעצור אותם עד שיוצבו באיליא}}

 

 

בימי הח'ליף [[הארון א-רשיד]] הח'ליף העבאסי החמישי נוצרו החל משנת [[797]] קשרים בין הח'ליפות לבין הקיסר [[קרל הגדול]]. בשנת 798 יצאה משלחת מארמון המלך שבעיר [[אאכן]], אל ארמון הח'ליף בבגדד, במשלחת שני [[אציל]]ים - לאנטפריד וסיגיסמונד, ועמם יצחק בן יעקב ('''יצחק היהודי'''), משימתם של השליחים הייתה להציע ברית מכוונת נגד בית אומיה השולטים ב[[ספרד]] והכרה באפוטרופסות של קרל הגדול על הנוצרים בארץ הקודש. עם הכתרתו של קרל ל[[קיסר האימפריה הרומית הקדושה]] בשנת [[800]], יצאה המשלחת חזרה מירושלים ולאחר תלאות הביא יצחק היהודי, היחיד ששרד מהמשלחת המקורית לקיסר מתנות - מפתח של כנסיית הקבר ודגל של העיר. קשרים בילטרליים אלו איפשרו לקרל ליזום בנייה רחבת היקף בירושלים ובמהלכה נבנו [[מנזר]]ים, [[אכסניה]], [[ספריה]] ו[[שוק (מסחר)|שוק]]. הקיסר רכש שטחי קרקע ב[[עמק יהושפט]] והכנסות משטחים אלו מימנו את פעילות מוסדות הדת והצדקה.{{הערה|1=http://www.tripi.co.il/Show.action?article=298}}

 

===תחת שלטון מצרי===

 

השלטון המצרי נמשך עד לשנת [[905]] ובמהלכו נפרדה מצרים מהשפעת הח'ליפות העבסית וארץ ישראל הפכה לאזור קרבות בין שני הכוחות השולטים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]]. צבאות עבאסים עברו דרך ירושלים בדרכם למצרים או בדרך לשדה הקרב מול הצבא המצרי. כך נמצאו כתובות מימי הח'ליפים אבו אחמד עלי [[אל-מכתפי]] באללה ([[902]]-[[908]]), ואבו אלפדל ג'עפר [[אל-מקתדר]] באללה (908-[[932]]) על מבנים ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]].

סוחרים מהעיר ה[[איטליה|איטלקית]] [[אמלפי]] שקשרי מסחר עם האימפריה המוסלמית העניקו להם פריבילגיות קיבלו רשות ושטח מתאים להקים מנזר, אכסניה לעולי רגל שסעדו את לבם בשיירי מזונם של הנזירים ו[[קפלה|בית תפילה]]. גם ממבנים אלו לא נמצא שריד אף על פי שהם נבנו - ככל הנראה - לאחר שלטונו של אל-חאכם באמר אללה.

 

 

כך ידוע על אירועים בהם הציתו מוסלמים חלקים מכנסיית הקבר בשנת [[937]] ובשנת [[966]] הוצתה שוב הכנסייה על מנת לאפשר ביזת חפצי הקודש. נזקים אלו ונזקי רעידות האדמה הרבות שפקדו את ארץ ישראל הוחרפו על ידי החוק המוסלמי שאסר בנייה, שיפוץ או הקמה מחדש של כנסיות ומנזרים, מתוך שאיפה לא מוסתרת להביא לדיכוי הפולחן הנוצרי הענף בירושלים וסביבותיה. שיקום נזקים מוגבל התאפשר רק בלחץ ולעיתים קרובות במתן שלמונים לשלטונות.

בשנת [[878]] נכבשה ארץ ישראל בידי [[אחמד אבן טולון]], שליט [[מצרים]]. הקראים ניצלו שינוי שלטון זה ובעקבותיו החלה הגירה ל[[ירושלים]] ול[[ארץ ישראל]]. בעקבות כך עבר ב[[המאה ה-10|מאה העשירית]] מרכז הכובד של התנועה הקראית מ[[ממלכת פרס|פרס]] ו[[בבל]] לירושלים. הקראים הירושלמים נקראו [[אבלי ציון]] או "עדת השושנים". הם קיבלו עליהם חיי עוני, צום וסגפנות, ועסקו בקינה על החורבן. "עדת השושנים" היא תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל ב[[ימי הביניים]], שכן חבריה ניהלו תעמולה "ציונית" פעילה וקראו לעליה המונית לארץ, שתזרז את בוא הגאולה. בירושלים הייתה קיימת ישיבה קראית מרכזית שמשכה תלמידים מכל הארצות והייתה נודעת בחשיבותה. בתקופה זו יצרו חכמים קראים יצירות מרכזיות. את רובן כתבו בשפה הערבית באותיות עבריות. בכל [[הושענא רבה]] התכנסו היהודים בירושלים ב[[הר הזיתים]] וקראו שם כתב חרם כנגד הקראים. הקראים הצליחו לערב את השלטונות לטובתם ולמנוע נוהג זה.

 

 

מנהיגי הקהילה היו פעילים בבנין העיר ועידוד העלייה אליה באותם ימים והפכו לרוב המכריע בירושלים ובארץ ישראל, הדעות שלהם התקבלו על ידי רבים מהרבנים והם הושפעו ממנה.