ליל 4 באוגוסט 1789 – הבדלי גרסאות

==רקע==

{{ערך מורחב|הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית}}

 

הדיווחים על ההרס ואובדן השליטה מצאו את האספה הלאומית ללא שום אמצעי להשיב את הסדר על כנו. יחידות המשמר הלאומי החדשות שהלכו וקמו ברחבי הממלכה פיקחו בקושי על הערים; הצבא היה בתהליך התפוררות, כשהמשמעת של הדרגים הנמוכים לקציניהם האצילים נשחקת במהרה, והצירים התנגדו בכל מקרה לעירובו. צעד כזה היה דוחף אותם לצד המלך נגד ההמון. לא היה להם אמצעי להשיב את השליטה.{{הערה| Donald M. G. Sutherland, '''The French Revolution and Empire: The Quest for a Civic Order''', Wiley, 2008. עמ' 66.}}

[[המועדון היעקוביני#המועדון הברטוני|המועדון שפתחו נציגי ברטאן הרדיקלים]] בקפה אמורי הפך למקום מפגש פופולרי מאז יוני, ומשך אליו אישי ציבור בולטים שפעלו באספה: ותיקי 'ועדת השלושים' כמו מירבו, סיאס ואדריאן דופורט, הציר [[אנטואן ברנאב]] מדופינה, ונציג אלמוני מ[[אראס]], [[מקסימיליאן רובספייר]]. הם טיפחו עמדות פטריוטיות קיצוניות. לאחר הסיכום על המתרחש מאזורי הכפר באספה, המנהיגים התכנסו במועדון בליל ה-3 באוגוסט. הם צידדו עוד קודם בביטול זכויות-היתר כאמצעי למתן את הניגודים בתוך האספה לצורך ניסוח חוקה. הקולות שהחלו לקרוא במהוסס לפיוס האיכרים באמצעות צעדים מקיפים היוו הזדמנות לכך. שני צירים בולטים מברטאן, בולה ופריזו, כלל לא הזכירו את "הפחד הגדול" כשדיווחו על המהלך ביומניהם בימים הבאים. דחיפת היוזמה מצד המעמד השלישי הייתה מתפרשת ככפייה ומביאה להתנגדות, והם בחרו תחת זאת לשוות לכך אופי וולונטרי: הדוכס ד'אֶגְיוֹן, איש 'ועדת השלושים' וליברל מובהק שהיה גם אציל בכיר ובעל האחוזות הגדולות ביותר אחרי המלך עצמו, היה אמור לוותר בפומבי על זכויות-היתר שלו ולדרבן בכך את היתר. אנשי המועדון תכננו במדוקדק את המצג, שנקבע למחרת בערב, כשהנוכחות באספה הייתה חזויה להיות דלילה וחברם איזאק לה שפלייה יהיה יושב-הראש.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 68-71.}}

 

 

רבים מהאצילים והכמרים הבכירים, שהיו מודעים לכך שאין שום אמצעי זמין לדכא בו את המהומות בכפר ממילא ושרכושם היה מופקר למשיסה, נסחפו באווירה שיצרו הנאומים הפותחים. במשך שמונה שעות, כמעט עד שלוש לפנות בוקר, העלו הצירים בזה אחר זה הצעות לסדר שביטלו פריבילגיות שונות, שלהם ושל עמיתיהם. אלה עברו כמעט פה אחד ובתשואות, במה שמירבו כינה "אורגיה" והנציג ז'אן פָּרִיזוֹ תיאר כ"סוג של קסם." הבישוף לוּבֶּרסׇק משארטר הציע להפקיע את זכיונות הציד והדיג הבלעדיים של האצולה באדמותיה; זמן קצר לאחריו קם הדוכס משׇטֶלֶה והביא לביטול המעשר ממנו התקיימה הכמורה הזוטרה. באופן דומה, אצילי מחוזות השדה דאגו לחסל את רוב הקצבאות של עמיתיהם-למעמד החצרנים, ואלה גמלו להם בהפקעת הזכיונות וההיטלים באחוזות הכפריות. אבל למרות הנקמנות ההדדית, המשקיפים דיווחו על רוח של אחווה כנה ששרתה בדיון, שמשתתפיו הקריבו יתרונות ניכרים שהיו להם מתוך תפישה חדשה של החברה: {{ציטוטון|הכל נחפזו להיות צרפתים, לחלוטין צרפתים, ואיש לא רצה עוד שום תואר אחר,}} כתב ציר מברטאן; הרעיון של האומה כמחליפה כל זיקה מעמדית בוטא בבהירות, בגילוי חלוצי של [[לאומיות]]. לצד שני המעמדות הבכירים, מיהרו נציגי הגילדות, הסוחרים, המחוזות וקבוצות האינטרס השונות במעמד השלישי להיפטר מזכויות-היתר המרובות שהיו גם להם. המשרות הציבוריות הקנויות ונושאות רווח, עליהן נשען כל המנהל בממלכה מגובי המס ועד מערכת המשפט, בוטלו אף הן. למעשה חוסל עקרון זכויות-היתר, היסוד למבנה החברתי הישן. בתום הדיון, שלא נשמר ממנו פרוטוקול מסודר, אישרו המתכנסים שישה-עשר קטגוריות בהן פקעו פריבילגיות, כמצע לדיון מדוקדק בהמשך. לצד הצעדים הרבים שאושרו נדחו מספר הצעות מרחיקות לכת, כמו שוויון מלא ל[[הוגנוטים]] וביטול העבדות.