|
וטאו76אעטכאטר6אטגאטקט6אגכאטקג5טקטאגאוקגט6
'''הציונות הסינתטית''' (סינתטי פירושו משולב, כלומר, במקרה זה שילוב בין [[ציונות מדינית|הציונות המדינית]] ל[[ציונות מעשית|ציונות המעשית]]) היא זרם ב[[ציונות]], שהתגבש בעקבות ביטול [[תוכנית אוגנדה]] והתגברות חילוקי הדעות בין תומכי הציונות המעשית לבין תומכי הציונות המדינית. הגישה החדשה לציונות ביקשה לאחד את הפעולה המדינית עם עבודה מעשית ב[[ארץ ישראל]]. בייסוד הזרם מונח הרעיון שאין להפריד בין הפעילות המעשית לפעילות המדינית. יש ליצור עובדות בשטח, להגשים את עקרונות הציונות המעשית לעלות לארץ ישראל וליישבה ולעבדה. עם זאת יש להמשיך בפעילות ה[[דיפלומטיה|דיפלומטית]]. שתי הפעולות קשורות זו בזו ותלויות זו בזו. העובדות הנוצרות בארץ ישראל יגדילו את הסיכוי להשגת הישגים דיפלומטיים ואילו ההישגים הדיפלומטיים יקלו על פיתוח פעולות התיישבות.
[[קובץ:Weizmann 1948.jpg|שמאל|ממוזער|170px|חיים ויצמן מראשיה של הציונות הסינתטית]]
המושג '''ציונות סינתטית''' קיבל ביטוי לראשונה בוועידה השלישית של ציוני רוסיה ב–[[1899]]. מטרתה של הוועידה הייתה להתוות דרכים חדשות לתנועה הציונית בהתאם לנסיבות הזמן - בפעילותה בארץ ישראל ובגולה. בוועידה דובר על כך שתורת הצ'רטר שבה דגל [[בנימין זאב הרצל|הרצל]], שהתוותה את השגת המטרה הסופית של הציונות על ידי מבצע דיפלומטי בלבד – אינה [[עולה בקנה אחד]] עם הרצוי והדגישו את חשיבותו המכרעת של תכנון ה[[התיישבות]] בארץ ישראל שמטרתה היא להכשיר את הקרקע לקליטת עלייה המונית. בוויכוחים בוועידה הדגישו שאין הם רוצים לשנות את תוכנית בזל מיסודה, אך בהסכמת המעצמות הם רואים לא את התחלת הדרך אלא את סופה.
בהחלטותיה קבעה הוועידה שפיתוח מלא של עמדות התנועה הציונית בארץ ישראל וכן הכשרה שיטתית של הארץ (עלייה, רכישת קרקעות וכדומה) מהווים בהתאם לסעיף א' של [[תוכנית בזל]] יסוד בתפיסה הציונות המדינית ושצפייה באפס מעשה בשטח זה עלולה להשפיע לרעה על יציבותה ויעילותה של התנועה הציונית ואשר ללא השגת תוצאות ממשיות יהיה המאבק הדיפלומטי לחינם.
צירוף המלים "ציונות סינתטית" נשמע ב[[ועידת הלסינגפורס]] בדצמבר 1906, אולם [[חיים ויצמן]] טען כי טבע את הביטוי בנאומו ב[[הקונגרס הציוני|קונגרס הציוני]] השמיני, שנערך באוגוסט 1907 ב[[האג]]. הוא טען שבאמצעות הביטוי הזה גייס אל המחנה שלו את "המעשיים" ובסופו של דבר אילץ את [[דוד וולפסון]] להתפטר מתפקידו כנשיא [[ההסתדרות הציונית]].{{הערה|נורמן רוז, '''חיים ויצמן''', פרק ה, עמ' 65.}} ויצמן השמיע בקונגרס את התביעה להעביר את מרכז הכובד של פעולת ההסתדרות הציונית לארץ ישראל. הוא טען שאומנם יש לשאוף להשגת הצ'רטר אבל שאיפה זו תצליח אך ורק בשילוב המאמצים בארץ - גם אם הממשלות יתנו את הצ'רטר המבוקש, לא יהיה אלא רק פיסת נייר בלא עבודה מעשית בארץ ישראל. באותו קונגרס פירש ויצמן את המונח ציונות סינתטית כמזיגה של הציונות המעשית והמדינית. ראוי לזכור כי ויצמן היה כימאי שעסק בסינתיזה באופן מדעי, וכי השימוש במטאפורות אלה היה טבעי לדידו.
כתוצאה מהחלטות אלו הוקם ב–[[1908]] המשרד הציוני הארצישראלי שתפקידו היה לפתח את ההתיישבות בארץ ישראל על ידי רכישת קרקעות ויישובן.
אנשי הציונות הסינתטית, ויצמן ו[[מרטין בובר]], יצאו גם מקרב [[הפרקציה הדמוקרטית]], אלו התנגדו לחיזוק השפעתם של הדתיים וראו ב[[חילונים|חילוניות]] את מהות התנועה. בנוסף זעמו על מנהיגותו המוחלטת של הרצל בתנועה, כמו כן התנגדו לפנייתו לעשירי עולם ותמכו דווקא בהדגשת פעילות [[חינוך]] ו[[תרבות]], שילוב ערכי התיישבות עם ערכי תרבות ובעד חיזוק ה[[דמוקרטיה]] בתנועה ופנייה של המפלגה להמונים.
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
| 