חסיה בורנשטיין בילצקי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסרת קטלוג כפול בין קטגוריה:אישים במאה ה-21 וקטגוריות בנות שלה (תג) (דיון) |
מ קישורים פנימיים, סקריפט החלפות (), קו מפריד בטווח מספרים |
||
שורה 1:
{{אישיות
| שם =
| שם בשפת המקור =
| מדינה =
| תאריך לידה =
| תאריך פטירה =
| תמונה =Chasia Bornstein-Bielicka D937-076.jpg
| כיתוב = ניצולת השואה והפרטיזנית חסיה (ביליצקה) בורנשטיין מדליקה משואה, בטקס הממלכתי הפותח את אירועי יום השואה. 2006
| מקום לידה =
| מקום פטירה =
| מקום קבורה =
| מקום מגורים =
| כינויים נוספים =
| פעילות בולטת =
| ידוע בשל =
| ידועה בשל =
| השכלה =
| שנות הפעילות =
| מקצוע =
| תפקיד =
| תואר =
| תקופת כהונה =
| מפלגה פוליטית =
| השקפה דתית =
| בן זוג =
| בת זוג =
| שותף =
| שותפה =
| פרסים =
| חתימה =
| אתר אינטרנט =
| הערות שוליים =
}}
[[קובץ:חסיה בורנשטיין בילצקי בארץ ישראל1.jpg|ממוזער|200 פיקסלים|חסיה בשמירה בקיבוץ להבות הבשן, 1948]]
'''חסיה בורנשטיין (בילצקי)''' (ב[[פולנית]]: ''' Chasia Bornstein Bielicka''', [[ינואר]] [[1921]] - [[15 ביולי]] [[2012]]) הייתה חברת [[השומר הצעיר]] ו[[קשר (מחתרת)|קשרית]] ב[[התנגדות יהודית בשואה|מחתרת היהודית]] ב[[ביאליסטוק]], ב[[מלחמת העולם השנייה]]. לאחר המלחמה היא ניהלה בית ילדים ניצולים, עמהם עלתה ל[[ארץ ישראל]] והשתתפה בהקמת [[קיבוץ]] [[להבות הבשן]].
שורה 41 ⟵ 39:
==תחילת המלחמה==
עקב מיקומה של גרודנו בחלקה המזרחי של פולין, נכבשה העיר מספר פעמים. עם פרוץ המלחמה ב-[[1 בספטמבר]] [[1939]] נכבשה על ידי הגרמנים אשר הטילו עוצר על כלל התושבים, הגבילו את חלוקת המזון ועודדו התנכלויות והתעללויות ביהודי העיר. מספר שבועות לאחר מכן, כחלק מ[[הסכם ריבנטרופ מולוטוב]], עברה העיר לידי [[הצבא האדום]]. ה[[סובייטים]] לא הבדילו בין יהודים לנוצרים ומיקדו את מאבקם ב[[קפיטליזם]]. שלטונם על העיר היה מוחלט ונוקשה. הם אסרו על כל התאגדות פוליטית, ולקחו לידיהם את כל הסמכויות. במהלך שליטתם לא התאפשרה פעילותה הגלויה של תנועת השומר הצעיר. בילצקי וחבריה המשיכו לערוך מפגשים קבוצתיים בסתר על מנת להמשיך ולקיים פעילות חברתית תנועתית. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ'
ביוני 1941, בראשית [[מבצע ברברוסה]], [[22 ביוני]] [[1941]], נכבשה גרודנו פעם נוספת בידי הגרמנים. מיד לאחר כיבושם הטילו הגרמנים גזירות על היהודים. הם הטילו עוצר וחילקו תלושי מזון לכלל התושבים, אך היהודים לרוב נדחקו לסוף התור ולא זכו לקבל את חלקם. בילצקי, בעלת חזות פולנית, נהגה לעמוד בתור ללחם במקומות רחוקים, בהם הייתה מורידה את מגן הדוד ולא הייתה מזוהה כיהודיה. כדי להשיג כסף למזון נוסף מלבד לחם למשפחה, החלה לעבוד עבור שכנות פולניות בעבודות תפירה.
שורה 47 ⟵ 45:
בנובמבר 1941 הורו על כל יהודי העיר לעבור לשני [[גטו|גטאות]], גטו פרודוקטיבי וגטו שאינו פרודוקטיבי, אשר מוקמו באזור צפוף במרכז העיר. חסיה בילצקי ומשפחתה עברו לגור אצל סבתה של חברת ילדותה, יחד עם משפחה נוספת. הם חוו מצוקת רעב קשה. אביה ואחיה עבדו ב[[עבודת כפיה|עבודות כפיה]], והיא החלה לעבוד מחוץ לגטו במפעל לבנים. היא התיידדה עם הפולניות שעבדו איתה והחלה לבצע עבורן עבודות תפירה, תמורתן קיבלה מזון והביאה אותו למשפחתה. בהמשך עבדה גם בשדות סלק, עבודה קשה מאוד אשר הכאיבה לה, אך זיכתה אותה במנות מזון נוספות. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 89, 103- 105}}.
תחת העוצר ותנאי החיים הקשים בגטו, החלו בילצקי וחבריה לשומר הצעיר להתארגן כהנהגה פעילה-'אקטיבה', גוף אשר קיבל החלטות על אופי הפעילות התנועתית בגטו והובילה. התארגנות זו יצרה מסגרות חינוך חלופיות עבור הילדים והנוער בגטו, אשר הפגישו ביניהם ואפשרו להם לשחק, לשוחח, ללמוד ולהיעזר זה בזה. הם הדריכו קבוצות בגילאים שונים בשני הגטאות בעיר. בילצקי ערכה ביקורי בתים בבתי הילדים ומתוך כך קיבלה החלטה יחד עם חבריה להנהגה ליצור רשת של עזרה הדדית בגטו. הם עברו בין הבתים ודאגו להשיג מזון, בגדים ונעליים למשפחות שהיו במצוקה קשה.{{הערה | חסיה בורנשטיין-- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 110- 115}} בנובמבר 1942, הגיע לגטו [[זרח זילברברג]], חבר תנועת השומר הצעיר ו[[אי"ל]]. הוא יצא כשליח הארגון המחתרתי ב[[ביאליסטוק]], ארגון אשר שמר על קשר עם חברי השומר הצעיר בגרודנו לאורך המלחמה. בעזרתו של זרח זילברברג, החלו בילצקי וחבריה לבסס את המחתרת הלוחמת. {{ הערה | חייקה גרוסמן, '''אנשי המחתרת'''. מורשת 1965. עמ'
ב-2 בנובמבר החלו ה[[אקציה|אקציות]] בשני הגטאות בגרודנו. {{ הערה | תקוה פתל- כנעני, '''זו לא אותה גרודנה, הוצאת יד ושם 2001, עמ' 187-188.}} חברי ההנהגה הבינו כי היהודים נלקחים ל[[מחנות עבודה]] ו[[מחנה השמדה|השמדה]], מהם לא ישובו. הם הושפעו מקריאתו של [[אבא קובנר]] אשר הופצה בין התנועות - "[[כצאן לטבח|אל נלך כצאן לטבח]]" ורצו להילחם בגרמנים, על אף שהיה להם ברור כי ישלמו על כך בחייהם.{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003) עמ' 117- 120.}} אולם חברי המחתרת היו מעטים ונשקם היה דל. שתי הפעולות המרכזיות שעשו היו ניסיון להתנקש בסטרבלוב - מפקד הגטו - ניסיון שכשל, וניסיון להמריד ולהבריח את היהודים שרוכזו במהלך האקציה האחרונה בבית הכנסת, ניסיון שלא הצליח עקב חוסר שיתוף פעולה של היהודים ומחסור בנשק. לוחמי המחתרת בפעולה היו היחידים שנמלטו ומצאו מסתור אצל איכר פולני, אך נרצחו בשנתם לאחר ששכנים פולנים הלשינו עליהם. בילצקי לא לקחה חלק בפעולות אלה מאחר שבשלב זה עברה לפעול בביאליסטוק. {{ הערה | חייקה גרוסמן, '''אנשי המחתרת'''. מורשת 1965. עמ'
==פועלה כקשרית==
שורה 55 ⟵ 53:
בינואר 1943, עקב החלטת המחתרת אשר צפתה את חיסול הגטאות בגרודנו ההולך וקרב, חסיה בילצקי וחברתה צילה שכנס העבירו את המעבדה ל[[זיוף מסמכים]] ל[[גטו ביאליסטוק]], תוך שימוש בזהות פולנית בדויה. לאחר שהגיעה בילצקי לביאליסטוק והצליחה להיכנס לגטו ולהעביר את המעבדה, היא קיבלה הוראה מהנהגת התנועה לצאת לצד הארי של העיר, לחיות שם כפולניה בשם הלינה סטשיוק ולשמש כמקשרת עבור המחתרת. בילצקי הצליחה להוציא תעודת זהות ורישיון עבודה גרמני מה[[גסטפו]], ולמצוא דירה ועבודה בביאליסטוק. היא עבדה כמשרתת אצל משפחה של קצין אס אס גרמני ושכרה חדר בבתים של פולנים שלא ידעו על זהותה היהודית. במשך חצי שנה שימשה כמקשרת בין הצד הארי לגטו, העבירה תחמושת, תרופות, חומרים לייצור נשק ועוד. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 145- 148}}
ב-[[15 באוגוסט]] [[1943]] ראתה בילצקי שיירת חיילים אוקראינים אשר מילאה את רחובות העיר והבינה כי חיסול גטו ביאליסטוק קרב. היא נכנסה בחשאי לגטו ובישרה זאת לחבריה למחתרת, אשר סירבו להכיר בדבריה. עוד באותו הלילה, בשעה 3:00 לפנות בוקר נכנסו הכוחות הצבאיים לגטו. הם כיתרו את הגטו בעזרת חיילים רבים וכלי נשק שונים.
ביולי 1944, עקב התקדמות הצבא הרוסי ותחילת נסיגת הצבא הגרמני, נתבקשה בילצקי, יחד עם חברותיה הקשריות, לשרטט מפה של כל העמדות והבסיסים הגרמניים שבסביבת ביאליסטוק. בכוחות משותפים עם אוטו בוסה, ארתור שאדה והקשריות שנותרו, נאספו נתוני השטח ובילצקי שרטטה מפה מדויקת של המערך. אוטו בוסה ביקש ממנה ומהפעילים הנוספים במחתרת לבוא להתגורר במשרד ובדירה שלו, כיוון שחשש שדווקא בימי המלחמה האחרונים יפגעו בהם הפולנים, וכך עשו. עם התקדמות החיילים הסובייטים, הצטרפו בילצקי וארתור שאדה אל הכוחות הפרטיזניים ביערות. הם העבירו את המפה למפקד היחידה של הפרטיזנים אשר העבירה למטה הצבא האדום. בזכות מפה זו כבשו הרוסים את ביאליסטוק ללא נפגעים. לאחר המלחמה קיבלו על כך בילצקי, ליזה צ'יפניק ואניה רוד את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא האדום לאזרחים: "אות הצטיינות סובייטי, דרגה א'".{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 229, 232.}}
שורה 63 ⟵ 61:
בספטמבר 1944, חזרה בילצקי יחד עם חברותיה הקשריות- אניה רוד וליזה צ'פניק לעירן- גרודנו שנכבשה על ידי הרוסים. הן עברו בין בתי משפחותיהן הריקים וניסו לאסוף כל תעודה, תמונה ופריט שנותרו כזכר למשפחותיהן שנרצחו. הן חיפשו אחר יהודים שניצלו, אספו מכתבים שנשלחו על ידי יהודים שהצליחו לברוח לברית המועצות בניסיון לאתר את יהודי העיר והשתדלו להשיב ולספר להם על שהתרחש. הן ביקשו לעבור קורס צניחה ב[[הצבא הסובייטי |צבא הסובייטי]] ולהמשיך להילחם יחד עם [[הצבא האדום]] עד לסיום המלחמה, אך קיבלו תשובה שלילית מאיליה ארנבורג, סופר יהודי ומקורבו של [[סטלין]]: "לחמתן, פעלתן, עכשיו תתחילו ללמוד".{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 243-248.}} הן קיבלו מלגה ממשלתית סובייטית והחלו ללמוד בבית ספר למורים. בילצקי שבה לעסוק בעבודות תפירה על מנת להתפרנס. על אף הקושי שלה להיפרד מחברותיה ושותפותיה הנאמנות- אניה רוד וליזה צ'פניק, אשר החליטו להישאר בברית המועצות, החליטה בילצקי להגשים את שאיפתה לעלות לארץ ישראל. בספטמבר 1945 היא הגיעה לוורשה ושם, יחד עם חייקה גרוסמן, וראשי הנהגת תנועת 'דרור'- [[צביה לובטקין]], [[אנטק צוקרמן]] וחברים נוספים, החליטו על הקמת קיבוצים משותפים של תנועת השומר הצעיר ודרור בערים השונות של פולין. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 256.}} מטרתם הייתה לאסוף את בוגרי התנועות שהצליחו להינצל, לקלוט אותם ולפעול לקידום עלייתם ארצה. היא לקחה חלק בהקמת הנהגה ראשית של השומר הצעיר בעיר [[לודז']] והחלה לפעול יחד עם שותפיה לאיסוף בני הנוער הניצולים, חינוכם והכשרתם לקראת עלייה לארץ.
במרץ 1946 הוקמה "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודיים על ידי תנועות הנוער החלוציות". מטרתה הייתה לאסוף את כל הילדים היהודיים בפולין ובסביבה ולהביאם לארץ ישראל. ה[[ג'וינט]] סייע רבות בהקמת הארגון ומימון פדיון הילדים. בילצקי פתחה את בית הילדים היהודי הראשון של הקואורדינציה. היא אספה ילדים יהודים יתומים ממנזרים, כנסיות, משפחות נוצריות, מקומות מסתור ומחבוא, והתגוררה איתם בבית הילדים. היא הייתה להם לאם, אחות מדריכה ומחנכת, הקשיבה ותיעדה את סיפוריהם והתמודדה עם קשייהם הרבים.{{הערה|שם=מורשת|1=[http://www.moreshet.org/?CategoryID=196&ArticleID=1247 אתר מורשת]}} בשלושת החודשים הראשונים שכן בית הילדים בלודז', יחד עם שלושה בתי ילדים נוספים, אולם פעולות אנטישמיות של הפולנים סביב הלכו וגברו והוחלט להעביר את הילדים למקום בטוח יותר. בעזרת אנשי '[[הבריחה]]' עברה בילצקי עם הילדים לגרמניה, שם שכנו במשך חמישה חודשים ב[[מחנה עקורים|מחנה העקורים]] ב[[זלצהיים]] (Salzheim), ולאחר מכן עברו לדורנשטאט (Dornstadt) - מחנה פליטים שהיה בעבר מחנה צבאי של חיל האוויר הגרמני, אשר נוהל על ידי 'סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות' ((UNRRA) - United Nations Relief
[[קובץ:חסיה בורנשטיין בילצקי בארץ ישראל2.jpg| 200 פיקסלים|ממוזער]]
==העלייה לארץ ישראל==
בעזרת אנשי [[הבריחה]], [[ההגנה]] וחיילי [[הבריגדה היהודית]] הוברחו בילצקי והילדים בין גבולות גרמניה וצרפת.
באוגוסט 1947 קיבלו הילדים [[סרטיפיקט]]ים ונקלטו ב[[עתלית]], אולם בילצקי נאלצה לחכות חודש נוסף לקבלת אשרת הכניסה. לאחר השחרור ממחנה המעפילים נקלטה קבוצת הילדים הבוגרים בקיבוץ [[גן שמואל]]. לאחר שחרורה, בילצקי הצטרפה לילדים בגן שמואל, אך בהמשך החליטה להתחיל דרך חדשה והצטרפה לגרעין שהקים את [[קיבוץ]] [[להבות הבשן]].{{הערה|חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 328-330.}}
שורה 76 ⟵ 74:
במקביל עסקה באמנות, הקימה את מחלקת הקרמיקה ב[[מכללת תל-חי]], יצרה ולימדה ואף עמדה בראש המחלקה. כגמלאית ריכזה ופיתחה את המתפרה בקיבוץ ושבה לעסוק בעבודות עיצוב ותפירה.{{הערה | בורנשטיין- ביליצקיה ח. ויצהר נ. (2003). אחת ממעטים. תל אביב: מורשת. עמ' 342.}} בשנת 2003 הוציאה לאור את ספרה "אחת ממעטים", {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003).}} בעזרתה של נעמי יצהר אשר ראיינה וכתבה את סיפורה. ביולי 2012 נפטרה חסיה בורנשטיין-בילצקי ונקברה בקיבוץ להבות הבשן. היא הותירה אחריה משפחה גדולה - בעלה הייני בורנשטיין, 3 בנותיה וחתניה, 11 נכדיה ו-10 ניניה.{{הערה|שם=מורשת}}
==לקריאה נוספת==
*חסיה בורנשטיין - ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים''', תל אביב, הוצאת מורשת, 2003.
* [[חייקה גרוסמן]], '''אנשי המחתרת'''. מורשת 1965. עמ'
* [[שרה בנדר]], '''מול מוות אורב'''. עם עובד 1997.
==קישורים חיצוניים==
|