ביהביוריזם – הבדלי גרסאות

בעלי חיים, שהתנהגותם מורכבת אך ורק מאוסף של רפלקסים מולדים, יתקשו לשרוד בסביבה ששונה מהסביבה שבה חיו אבותיהם. ההתנהגות הרספונדנטית עוזרת לאורגניזם ללמוד להגיב לגירויים חדשים כאשר יש מקרים בהם צריך לשרוד, אבל לא מאפשרת לו ללמוד מה''תוצאות'' של ההתנהגות. אורגניזם שהתנהגותו לא משתנה לאחר התוצאותהמיידיותהתוצאות המיידיות, לא יוכל להתאים את עצמו לתנאים חדשים של הסביבה שתמיד משתנת. ההתנהגות האופרנטית מאפשרת לאדם (או לבעל החיים) ללמוד תגובות יותר מורכבות, כדי להגיב לעולם הנמצא בשינוי תמידי.

'''התנהגות אופרנטית''' - (בקצרה, אופרנט) זוהי התנהגות שתדירותה נקבעת על ידי תוצאותיה המיידיות. זאת התנהגות אשר מופיעה באופן ספונטני ובתדירות שונה בתנאים כלשהם, ומטרתה לגרום לשינוי בסביבה החיצונית. התוצאות שמופיעות לאחר ההתנהגות (השינויים המתרחשים בסביבה החיצונית) ישפיעו על תדירות הופעת ההתנהגות בתנאים דומים בעתיד. לעומת ההתנהגות הרספונדטית, שקבועה מראש על ידי הגנטיקה, ההתנהגות האופרנטית הרבה יותר גמישה ואין גבול לשינויים שהיא יכולה לעבור (אךאמנם גם תהליך זה מבוסס על הגנטיקה והאבולוציה של המין).

תינוק ששוכב במיטתו ומכה עם ידיו בצעצועים אשר תלוים מעליו, מבצע פעולה - 'אופרציה' ומשפיע על האפיונים של הסביבה החיצונית. הוא משנה את הגירויםהגירויים בסביבה (לאחר החבטות שלו הצעצועים זזים, משמיעים קולות ומפעילים אורות), ואם הוא ממשיך לבצע את ההתנהגות הזאת (להכות ולגעת בצעצועים), סימן שהתרחש תהליך שנקרא התניה אופרנטית. תזוזת הצעצועים, הופעת הצלילים והאורות יחשבו כגירויים '''מחזקים חיוביים''' (Positive reinforcement) של ההתנהגות.

במקרה שהתינוק מזיז את הצעצועים, והשינוים שמתרחשים 'מפחידים' אותו (גורמים לאלתינוק להפסיק לעשות את הפעולה -ומכאן, דרך אגב, המסקנה שהוא מפוחד), והאופרנט אינו מתרחש שוב - זהו תהליך התניה שנקרא '''''ענישה''' (punishment)''. כדי לקבוע אם גירוי מסוים מחזק או "מעניש" צריך לצפותלעקוב אםאחרי ההתנהגותתדירות מתרחשתהתרחשות אחריו שוב אוההתנהגות לאבעתיד.

אםנניח, לאחרשלאחר שהתינוקשהתנהגות קיבלהמשחק חיזוקיםשל התינוק חוזקה במשך זמן -מה מהצעצועים, יתחילהצעצועים עודלפתע פעםהפסיקו להכותלעבוד בצעצועיםכראוי כדי- להשיגאינם אתמאירים אותהיותר התוצאה,באורות והפעםואינם האורותמשמיעים והצליליםיותר לאצלילים. יופעלואם (למשלבמצב כזה, מהסיבההתדירות שנגמרהשבה הסוללה)התינוק משחק עם הצעצועים מתחילה לרדת, תהליךאזי מדובר בתהליך זהאשר יחשבנקרא בתור- '''הכחדה''' (extinction) של התנהגות אופרנטית (בתנאי, שכעת תדירות ההתנהגות מופחתת). חוק ההכחדה טוען: הסרה של גירויחיזוק מחזקחיובי מאופרנט שחוזק בעבבעבר, גורםגורמת להפחתה בתדירות ההופעההופעת שלוהאופרנט בעתיד).(סקינר, 1938)

ברוב המקרים בהתנהגות האדם, התנהגות אופרנטית מתרחשת תחת תנאים מסוימים של הסביבה. במחקריו הראשונים של ברס סקינר, הוא תיכנן תיבה עם מנגנון שכאשר בפנים דולק אור בתיבה, החולדה לוחצת על דוושההדוושה ומקבלת אוכל, אךוכאשר כאשרהנורה איןאינה אורדולקת, החולדה לוחצתתילחץ על דוושההדוושה, אך והאוכלהאוכל לא מופיעיופיע. תופעה כזאת נקראת התנהגות אופרנטית תחת שליטה של '''גירוי מבחין''' (Discrimnative stimulus). בדוגמה זו, הנסיין יוצר שני תהליכים שני תהליכים: חיזוק חיובי של התנהגותאופרנט (לחיצה על דוושה) כאשר יש אורהנורה דולקת, והכחדה של התנהגות כאשר האור אינו דולקחשוך. לאחר זמןתקופה לא מסויםארוכה של אימונים, החולדה לוחצת על הדוושה רק כאשר יש אור (וכאשר היא רעבה), ולא לוחצת על הדוושה כאשר אין אורחשוך.

לכן, כיום מקובל להסתכל על ההתניה האופרנטית כשרשרת המורכבת משלושה אירועים: האירוע המקדים שגרם להתנהגות, ההתנהגות עצמה, ותוצאותיה. כאשר הטלפון מצלצל (גירוי מבחין), אנחנואנו מרימים אותו (אופרנט), ומישהו עונה לנו (תוצאה שיכולה להיות או מחזקת, או מענישה, או מכחידה, או שילוב כלשהו). הגירוי המבחין גורם לנו 'להבין' שכעת התנאים של הסביבה מתאימים לקבלת חיזוק אחרי התנהגותההתנהגות, מפני שהתליויות הללו יתרחשושתליויות הרבהאלו פעמיםהתרחשו בעבר.

ההבדל בין ההתנהגות הרספונדטית (רפלקסים) לבין הקשר של הגירוי המבחין לאופרנט, הוא שהופעת הגירוי המבחין '''אינואינה''' גורםגורמת לתגובה מיידית של האדם או של בעל החיים להגיב, כפי שמתרחש ברפלקס. לא תמיד טלפון מצלצל יגרום לנו לענות, כפי שהופעת מקור אורשאור, שמאיר על העין שלנועינינו יגרום לאישון להתכווץ. אוכל לא יחזק אתהתנהגות ההתנהגותאם שלנוהאורגניזם אםאכל אנחנולפני שבעים,רגע ואךארוחה במצביםגדולה מסוימיםומשביעה, ואף יוכל להיחשב כגירוי מעניש (אם כאשר מוגש אוכל לאורגניזם השבע, והוא מרחיק אותו עצמו). מהסיבה הזאתהזו אי אפשר לחזק התנהגות רספונדטית באופן שבו אנחנואנו מחזקים התנהגות אופרנטית, ואי אפשר לגרום להופעת האופרנט כפי שאפשר לגרום לרפלקס להתרחש. אבל, אפשר לחזק אופרנט מסוים, שתוצאותיו יהיו שינויים בכוחם של רפלקסים כלשהםמסוימים. לדוגמה, לאחר ריצה (התנהגות אופרנטית), נוצר שינוי ברפלקסיםבכוח אשרשל קשוריםרפלקסים להתנהגות שלהקשורים נשימהלנשימה, שתיית מים וכו'. בדרך דומה אפשר גם להתנות רפלקס שימצא 'בתוך' התנהגות אופרנטית. למשל רגש של 'חרדה' מופיע כתגובה לגירויי מסוים, אשר בעבר תמיד הופיע לפני הגירוי האברסיבי ה'מפחיד' העיקרי. לכן רגש החרדה נוצר דרך התניה רספונדטית<ref>{{צ-מאמר|מחבר=W. K. Estes, B. F. Skinner|שם=Some quantitative properties of anxiety.|כתב עת=Journal of Experimental Psychology|כרך=29|עמ=390–400|שנת הוצאה=1941|doi=10.1037/h0062283|קישור=http://dx.doi.org/10.1037/h0062283}}</ref>.