|
|
|
==הפרשנות הקדומה==
לא הגיעו לידנו פירושים מובנים של המקרא בתקופות הקדומות; לכן קשה להעריך באיזה צורה התפרשהתפרשו ספרי המקרא ב[[תקופת בית ראשון]] ו[[תקופת בית שני|בית שני]]. בתקופה זאת ספרי המקרא עוד נכתבו ואוגדו, וכל עוד [[עברית מקראית|שפת המקרא]] עוד היתה מובנת מאליו לא היה צורך בפרשנות פשט.
הגישה המקובלת במחקר טוענת שתקופהשהפרשנות ה[[פרושים|פרושית]] בתקופה זו התאפיינה בפירושים אלגוריים שונים; כנראה ממדרשי ההלכה השונים, הדורשים את הכתוב לפי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, והם אינם תמיד הפשט במובנו המקובל, ועל פיהם צעדו ה[[משנה]] וה[[תלמוד]]. דרך נוספת ללימוד הפסוקים המוצאת ביטוי גם בתלמוד וגם במדרשי האגדה השונים ([[בראשית רבה]], [[שמות רבה]], [[ויקרא רבה]], [[במדבר רבה]], [[דברים רבה]] ועוד). הוא פירוש מטאפורי המאופיין בעיקר בדרשות על הטקסט הכתוב, הדרשות במקורות אלו רחוקות מהפשט עצמו, כשהם עוסקות במוסר, במשלים ובמסרים חינוכיים שתובלו בסיפורים שונים.
לעומת גישה זו יש הטוענים שפרשנות הפשט הייתה קיימת מאז ומעולם, והיוותה למעשה את החלק החשוב יותר של הפרשנות. כחיזוק לטענתם הם מוצאים בתרגומים השונים, כגון [[תרגום ירושלמי]].{{הערה|1=הרב [[מנחם מנדל כשר]] הרחיב על הנושא בכמה מספריו, שצורפו למהדורות השונות של ספרו "תורה שלמה".}} לדעתם התרגומים מהווים פרשנות פשט קלאסית, ולמעשה תרגום זה היה הפירוש הנפוץ והנלמד בקרב הציבור, עקב היותו נקרא בעת [[קריאת התורה]] ב[[בית הכנסת]].
|
