פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 418 בתים ,  לפני 6 חודשים
מ
סקריפט החלפות (אמיתי), הסרת קישורים עודפים, תמונות
{{מדינה
| שםמדינה = האימפריה הסאסאנית
| סוג מדינה =האימפריה הסאסאניתלשעבר
| יבשת = [[אסיה]]
| סוג מדינה=לשעבר
| שפה רשמית = [[פרסית עתיקה]]
| תמונה=
| עיר בירה = [[קטיספון]]
| שם בשפת המקור=
| משטר = [[מלוכה|מלוכני]]
| תמונת דגל=
| הקמה = [[מרד]] הסאסאנים ב[[האימפריה הפרתית|אימפריה הפרתית]]
| תמונת סמל=
| אירועי הקמה = תאריך
| מוטו לאומי=
| תאריכי הקמה = 224 לספירה הנוצרית
| המנון=
| פירוק = פלישת הערבים [[האימפריה הערבית|פרס]]
| קובץ המנון=
| אירועי פירוק = תאריך
| יבשת =[[אסיה]]
| תאריכי פירוק = 641 לספירה הנוצרית
| שפה רשמית=[[פרסית עתיקה]]
| ישות קודמת = [[ האימפריה הפרתית]]
| עיר בירה=[[קטיספון]]
| ישות יורשת = [[האימפריה הערבית]]
| קואורדינטות של הבירה=
| דת = [[זורואסטריאניזם]]
| העיר הגדולה ביותר=
| מפה מתבנית = [[קובץ:Sasanian Empire.gif|230px]]
| משטר=[[מלוכה|מלוכני]]
| מפה נוספת מתבנית = [[קובץ:Justinian Byzanz-BLANCO.png|מרכז|250px|שטח האימפריה הסאסאנית בשיאה]]
| ראש המדינה=
| מנהיגים=
| שמות מנהיגים=
| הקמה=[[מרד]] הסאסאנים ב[[האימפריה הפרתית|אימפריה הפרתית]]
| אירועי הקמה=תאריך
| תאריכי הקמה=224 לספירה הנוצרית
| פירוק=פלישת הערבים [[האימפריה הערבית|פרס]]
| אירועי פירוק=תאריך
| תאריכי פירוק =641 לספירה הנוצרית
| ישות קודמת=[[ האימפריה הפרתית]]
| ישות יורשת=[[האימפריה הערבית]]
| שליטים בולטים=
| שטח בעבר=
| תאריך שטח בעבר=
| אוכלוסייה בעבר=
| תאריך אוכלוסייה בעבר=
| אחוז מים=
| דת=[[זורואסטריאניזם]]
| מטבע=
| סימון מטבע=
| אזור זמן=
| סיומת אינטרנט=
| קידומת טלפון=
| מפה מתבנית=[[קובץ:Sasanian Empire.gif|230px]]
| מפה נוספת מתבנית=[[קובץ:Justinian Byzanz-BLANCO.png|מרכז|250px|שטח האימפריה הסאסאנית בשיאה]]
| תמונת מפה=
}}
'''האימפריה הסאסאנית''' ([[226]]–[[651]]) הייתה ה[[אימפריה]] ה[[ממלכת פרס|פרסית]] הקדם-[[אסלאם|אסלאמית]] האחרונה.
==היסטוריה==
===ראשית האימפריה (205-310)===
השושלת הסאסאנית נוסדה בידי [[ארדשיר]] (226-241), צאצא של משפחת כהנים של האלה אנאחיטה מאיטקר במחוז [[פרסיס]], שבתחילת המאה ה-3 לספירה נעשו למושלי המחוז. אביו פאפאג (שמו מבוטא גם באבאק או פאפאק), היה בתחילה השליט של עיירה קטנה ששמה חייר, אך הצליח להדיח את שליט המחוז פרסיס בשנת [[205]] ולמנות את עצמו לשליט במקומו. אמו הייתה בתו של שליט המחוז פריס. סבו מצד האב היה הכהן הגדול של מקדש אנחיטה.
 
המלך ה[[פרתים|פרתי]] באותה תקופה, ארטאבאנוס, היה עסוק במאבק עם אחיו ב[[מסופוטמיה]], ולכן לא נתן את דעתו למתרחש במחוז פרסיס. לאחר מות פאפאג סביב שנת [[220]], נאבק ארדשיר באחיו שאפור על השליטה בפרסיס, אך שאפור מת בתאונה בשנת [[222]].
 
ארדשיר העביר כעת את בירתו לעיר ארדשיר-חווארה (כיום [[פירוזבאד]]), שהייתה קלה להגנה בשל מיקומה בין ההרים. הוא בנה חומה סביב העיר, ושרידיו של [[ארמון]] בצדה הצפוני עדיין קיימים.
 
לאחר ביסוס שלטונו בפרסיס, הרחיב ארדשיר את הטריטוריה שלו למחוזות השכנים של [[כרמאן (מחוז)|כרמאן]], [[אספהאן (מחוז)|אספהאן]], [[שושן הבירה|שושן]] ו[[מסן]]. ארטבנוס הרביעי הורה למושל חוזסטאן להלחם בארדשיר ב-[[224]], אך ארדשיר ניצח אותו בקרב. בניסיון שני להביס את ארדשיר, ארטבנוס נהרג. ארדשיר פלש למחוזות המערביים של האימפריה הפרתית. הוא הומלך בשנת 226 ב[[קטסיפון]] כשליט יחיד בפרס, וכינה את עצמו "שאהנשאה", מלך המלכים. על מנת לאחד את ממלכתו קבע את הדת ה[[זורואסטריות|זורואסטרית]] כדת המדינה.
 
במהלך השנים הבאות, לאחר מרידות מקומיות באימפריה, שב ארדשיר והרחיב את האימפריה החדשה שלו למזרח ולצפון מערב, וכבש את [[סיסטאן]], [[גורגן]], [[חוראסאן]], [[מרב העתיקה]], [[בלך]] ו[[חווארזם]]. הוא גם הוסיף את [[בחריין]] ו[[מוסול]] לשטח האימפריה. במערב, פלישות להארטרה, [[ארמניה]] ו[[אדיאבן]] הצליחו פחות. בשנת 230 הוא פלש לתוך שטחה של האימפריה הרומית, ומתקפת-נגד רומית שנתיים לאחר מכן הסתיימה ללא מנצח מובהק.
 
בנו של ארדשיר, [[שאפור הראשון]] ([[241]]-[[270]]), המשיך להרחיב את האימפריה, וכבש את [[באקטריה]] ואת החלק המערבי של [[אימפריית קושאן]], וכן פלש מספר פעמים לשטח הרומאי. ניסיונו של הקיסר הרומאי [[גורדיאנוס השלישי]] (238-244) לכבוש בחזרה את השטח שבמורד [[חידקל|נהר החידקל]] נכשל, דבר שאיפשר לשאפור להגיע להסכם שלום עם הקיסר החדש [[פיליפוס הערבי]] (244-249), על פיו קיבל תשלום מיידי של 500,000 [[דינר]] ותשלומים שנתיים נוספים. אך שאפור המשיך את הלחימה נגד הרומאים וכבש את [[סוריה]] ואת [[אנטיוכיה]] ([[253]] או [[256]]). מתקפות-נגד רומאיות תחת הקיסר [[ולריאנוס]] (253-[[260]]) הסתיימו בכישלון מוחלט כאשר הצבא הרומי נוצח ב[[אדסה (יוון)|אדסה]] וולריאנוס נלכד בידי שאפור, ונותר בידיו כאסיר עד סוף חייו. שאפור חגג את ניצחונו ואת תפיסת הקיסר הרומי בחריטת [[תבליט]]י סלע ב[[נקש-י רוסתם]] ובבישאפור, וכן כתובת מונומנטלית בקרבת [[פרספוליס (עיר)|פרספוליס]]. לאחר ניצחונו הוא פלש ל[[אנטוליה]] (260), אך נסוג משם לאחר שהרומאים ניצחוהו וכל ה[[הרמון]] שלו נשבה.
 
לשאפור הראשון היו תוכניות פיתוח שאפתניות. הוא ייסד [[עיר|ערים]] רבות, וחלקן יושבו בידי [[מהגר]]ים מהטריטוריות הרומאיות. אלה כללו [[נצרות|נוצרים]] שהיו חופשיים לנהוג על פי דתם תחת השלטון הסאסאני. שתי ערים, [[בישאפור]] ו[[נישאפור]], קרויות על שמו. שאפור הראשון אהד בייחוד את ה[[מניכאיזם]]. הוא הגן על מאני (שהקדיש לו את אחד מספריו) ושלח [[מיסיון|מיסיונרים]] מאנכיאניים רבים אל מחוץ לאימפריה. שאפור הראשון גם היה חברו של ה[[אמורא]] [[שמואל (אמורא)|שמואל]]. חברות זו סייעה לקהילה היהודית באימפריה והגנה עליהם מפני חוקים מדכאים שהונהגו כנגדם.
 
[[קובץ:HormizdI.jpg|ממוזער|מטבע מ[[ח'וראסאן]] שעליו דמותו של הורמיזד הראשון]]
חלק מהמלכים שירשו את שאפור לא המשיכו במדיניות הסובלנות הדתית שלו. [[בהראם הראשון]] ([[273]]-[[276]]), שעלה לשלטון לאחר תקופת מלכותו של [[הורמיזד הראשון]] ([[270]]-[[273]]), רדף אחר [[מאני]] וחסידיו, בעקבות לחצים מצד כהני הדת ה[[זורואסטריאניזם|זורואסטרית]]. בהראם הראשון כלא את מאני והורה להוציאו להורג; על פי אגדה אחת מאני מת בזמן שהיה בכלא, ואילו לפי אגדה אחרת הוא הולקה וראשו נערף.
חלק מהמלכים שירשו את שאפור לא המשיכו במדיניות הסובלנות הדתית שלו. [[בהראם הראשון]] ([[273]]-[[276]]), שעלה לשלטון לאחר תקופת מלכותו של [[הורמיזד הראשון]] ([[270]]-273), רדף אחר [[מאני]] וחסידיו, בעקבות לחצים מצד כהני הדת ה[[זורואסטריאניזם|זורואסטרית]]. בהראם הראשון כלא את מאני והורה להוציאו להורג; על פי אגדה אחת מאני מת בזמן שהיה בכלא, ואילו לפי אגדה אחרת הוא הולקה וראשו נערף.
 
[[בהראם השני]] (276-293) המשיך את מדיניותו הדתית של אביו. בתקופת שלטונו, הרומאים, בהנהגת הקיסר [[קארוס]] ([[282]]-[[283]]), בזזו את הבירה הסאסאנית קטסיפון. כמו כן, רוב ארמניה, לאחר חמישים שנה של שלטון פרסי, ניתנה ל[[דיוקלטיאנוס]] ([[284]]-[[305]]).
 
לאחר [[בהראם השלישי]] (ששלט לזמן קצר ב-293), פתח נארסה ([[293]]-[[302]]) במלחמה נוספת נגד הרומאים. לאחר הצלחות ראשונות נגד הקיסר [[גלריוס]] (293-[[311]]), נוצח נארסה בידי [[מארב]] בעת ששהה עם ההרמון שלו בארמניה ב-[[297]]. בהסכם השלום לאחר המלחמה, העבירו הסאסאנים חמישה מחוזות ממזרח ל[[פרת]] והסכימו שלא להתערב בענייני [[ארמניה]] ו[[גאורגיה]]. בעקובת הפסדו, פרש נארסה משלטונו ב-[[301]], ומת שנה לאחר מכן. בנו של נארסה [[הורמיזד השני]] (302-[[309]]) עלה לשלטון במקומו, ואף על פי שדיכא מרידות בסיסטאן ובכושאן, הוא נחשב שליט חלש, שלא היה מסוגל להשתלט על האצילים. הוא נהרג בידי [[בדואים]] בעת [[ציד]] ב-309.
 
===תור הזהב הראשון (309-379)===
לאחר מותו של הורמיזד השני, [[ערבים]] מהדרום החלו לפלוש לערים הדרומיות של האימפריה ולבזוז אותן. הם התקיפו אפילו את מחוז [[פארס (מחוז)|פארס]], מחוז לידתם של המלכים הסאסאנים. בינתיים, אצילים פרסים הרגו את בנו הבכור של הורמיזד השני, עיוורו את השני וכלאו את השלישי (שלאחר מכן נמלט לטריטוריה הרומאית). כס המלכות נשמר עבור ילדה של אחת מנשותיו של הורמיזד השני, שעדיין לא נולד. יש אומרים כי [[שאפור השני]] ([[309]]-[[379]]) היה המלך היחיד בהיסטוריה שהומלך כבר כ[[עובר]], וה[[כתר]] הונח על בטן אמו, והילד, שנקרא על שם שאפור, נולד כמלך. כשהיה צעיר, האימפריה נשלטה בידי אמו והאצילים. לאחר שהגיע לפרקו, נטל את הכוח לידיו והוכיח את עצמו תוך זמן קצר כשליט אקטיבי ויעיל.
 
שאפור השני הוביל את צבאו הקטן אך הממושמע כנגד הערבים בדרום, וכך הבטיח את גבולותיה הדרומיים של האימפריה. לאחר מכן החל במסעו הראשון כנגד הרומאים במערב, בו הפרסים לא הצליחו לכבוש שטחים נוספים. מסעות אלה פסקו בשל פלישות נוודים בגבול המזרחי של האימפריה שאיימו על [[טראנסאוקסאניה]], אזור אסטרטגי חשוב מבחינת השליטה על [[דרך המשי]]. לפיכך חתם שאפור על חוזה שלום עם [[קונסטנטיוס השני]] (353-361) בו הסכימו שני הצדדים שלא לתקוף זה את זה במשך תקופה מסוימת.
 
שאפור צעד מזרחה לטראנסאוקסאניה כדי להלחם בנוודים המזרחיים. הוא ניצחם, סיפח שטחים חדשים כמחוז נוסף לאימפריה, והשלים את כיבוש האזור שהוא כיום [[אפגניסטן]]. בעקבות הכיבושים הללו, התפשטה התרבות הסאסאנית עצמה, ואמנות סאסאנית חדרה לטורקיסטאן והגיעה עד ל[[סין (אזור)|סין]]. שאפור השני, יחד עם המלך הנווד גרומאטס, החל במסע שני כנגד הרומאים ב-[[359]], והצליח לכבוש את הערים סינגארה ואמידה. בתגובה, הקיסר הרומאי [[יוליאנוס הכופר]] ([[361]]-[[363]]) פלש עמוק לתוך השטח הפרסי וניצח את כוחותיו של שאפור בקטסיפון, אך לאחר שנכשל בניסיון לכבוש את הבירה, נהרג תוך כדי נסיגה אל השטח הרומאי. יורשו [[יוביאנוס]], שנלכד בגדה המזרחית של הפרת, נאלץ להסכים להעביר את כל המחוזות שהפרסים העבירו לרומאים ב-298 וכן את סיניביס וסינגארה, על מנת להבטיח מעבר בטוח לצבאו אל מחוץ לפרס.
 
שאפור השני נקט במדיניות דתית קשוחה. תחת שלטונו נחתמה ה[[אווסטה]], הכתבים הקדושים של הדת הזורואסטרית, כופרים נענשו ונוצרים נרדפו. רדיפת הנוצרים הייתה תגובה לניצור האימפריה הרומית בידי [[קונסטנטינוס הגדול]] ([[324]]-[[447]]). שאפור השני, בניגוד ל[[שאפור הראשון]], שהיה ידידותי כלפי יהודים - דיכא את היהודים בממלכתו, וגבה מהם מיסים מופרזים.
 
בסוף שלטונו של שאפור, האימפריה הפרסית הייתה חזקה מתמיד, כשאויביה ממזרח נכנעו לה וארמניה נמצאה תחת שלטון פרסי.
 
===תקופת הביניים (379-498)===
ממותו של שאפור השני ועד להכתרתו של [[קבאד הראשון]] (488-531), הייתה יציבות בפרס, אף שהיו מספר מלחמות כנגד [[האימפריה הביזאנטית]]. המדיניות הדתית בתקופה זו השתנתה על פי נטייתו של המלך. אף על פי שורה של מנהיגים חלשים, המערכת המנהלית שנוסדה בתקופתו של שאפור השני נותרה חזקה, והאימפריה המשיכה לתפקד כראוי.
 
[[שאפור השני]] הותיר אחריו את האימפריה לאח למחצה שלו, [[ארדשיר השני]] ([[379]]-[[383]]) ולבנו [[שאפור השלישי]] (383-[[388]]); שניהם היו פחות מוכשרים ממנו. גם [[בהראם הרביעי]] (388-[[399]]) לא עשה דברים משמעותיים עבור האימפריה. בתקופה זו ארמניה חולקה בהסכם בין האימפריה הרומית והסאסאנית.
 
בנו של [[בהראם הרביעי]], [[יזדגרד הראשון]] (399-421) היה רב עוצמה מבחינה פיזית ודיפלומטית, ונקט במדיניות של סובלנות דתית. הוא הפסיק את הרדיפות כנגד הנוצרים ואף העניש כמרים ואצילים שרדפו אותם. תקופת שלטונו הייתה שקטה יחסית. הוא כרת ברית שלום עם הרומאים ואפילו היה פטרון של [[תאודוסיוס השני]] ([[403]]-[[450]]) בשנות צעירותו. הוא גם נשא נסיכה יהודיה, ונולד להם בן.
 
יורשו של יזדגרד, [[בהראם החמישי]] ([[421]]-[[438]]), הוא אחד מהמלכים הסאסאנים הידועים ביותר, וגיבורם של [[מיתוס]]ים רבים, שנותרו אף לאחר השמדת האימפריה הסאסאנית בידי הערבים. בהראם החמישי ירש את המלוכה לאחר מותו הפתאומי של יזדגרד הראשון, על אף ההתנגדות של האצילים, ובעזרת אל-מונד'יר, השליט הערבי של אל-חירא. אמו של בהראם החמישי הייתה שושנדוחט, בתו של [[ראש הגולה]] היהודי. ב-[[427]] הוא הדף פלישה של נוודים מהמזרח (ה[[הונים]] הלבנים) והרחיב את השפעתו לתוך מרכז אסיה, שם דמותו השתמרה במשך מאות שנים על גבי מטבעות ב[[בוכרה]] (כיום ב[[אוזבקיסטן]]). בהראם החמישי הדיח את המלך של החלק הארמני של פרס, ועשה אותו למחוז של האימפריה.
 
על בהראם החמישי מסופרים סיפורים רבים במסורת הפרסית, העוסקים בגבורתו ויופיו, בניצחונותיו על הרומאים, הטורקים, ההודים והאפריקאים, ועל הרפתקאותיו בציד ובאהבה; הוא קרוי בהראם-א גור, כש"גור" פירושו [[פרא]], על שם אהבתו לציד, ובייחוד לציד פראים. הוא מסמל את המלך האידיאלי בשיא תור הזהב. בתקופתו התרבות הסאסאנית, הספרות והמוזיקה, גם הם פרחו, ומשחקי ספורט כמו [[פולו]] נעשו לפופולריים בקרב משפחות האצולה והמלוכה.
 
בנו של בהראם החמישי, [[יזדגרד השני]] ([[438]]-[[457]]) נחשב אצל העמים עובדי אלילים לשליט טוב, אך מדיניותו ביחס לדתות מיעוט, ובעיקר ליהודים ונוצרים, הייתה קשוחה.
 
בתחילת מלכותו, יזדגרד השני אסף צבא מעמים שונים, כולל בעלי בריתו ההודים, ותקף את [[האימפריה הרומית המזרחית]] ב-[[441]], אך השלום שוב שרר לאחר מספר קרבות. לאחר מכן לחם בקידאריטים, ולאחר מספר קרבות הדף אותם אל מעבר לנהר האוקסוס בשנת [[450]].
 
תוך כדי הקרבות, יזדגרד חשד בחיילים הנוצרים שלו ואסר עליהם להשתתף בצבא או בכל גוף שלטוני. על מנת להשיב את הזורואסטריאניזם לארמניה, הוא דיכא מרד של הנוצרים הארמנים בקרב ורטאנאנץ ב-451; אולם הארמנים נותרו נוצרים ברובם. יזגרד מת ב-[[457]], ובנו, [[הורמיזד השלישי]] (457-[[459]]), עלה לשלטון אחריו. הוא מלך רק לשנתיים שבסופם נרצח בידי אחיו פירוז.
 
ההונים שבהם לחם בהראם החמישי ויזדגרד השני שבו לקראת סוף המאה החמישית וניצחו את [[פירוז הראשון]] ([[457]]-[[484]]) ב-[[483]]. לאחר מכן הם פלשו למזרח פרס ובזזו את הערים שם, למשל שנתיים, ובמשך שנים לאחר מכן קיבלו דמי חסות מהפרסים.
 
התקפות אלה גרמו לחוסר יציבות בממלכה. פירוז הראשון ניסה לגרש את ההונים, אבל בדרכו להראט הוא וצבאו הותקפו בידיהם, הוא נהרג וצבאו הושמד. לאחר מכן ההונים התקדמו לעיר הראט. בסופו של דבר, אציל פרסי ששמו סוחרה הצליח להמליך את אחד מאחיו של פרוז, ולאש, אך האיום ההוני נמשך עד למלכותו של [[כוסרו הראשון|ח'וסרו הראשון]]. באלאש ([[481]]-[[484]]) היה מלך אדיב וסבלני, ולא פעל כנגד הנוצרים בממלכתו; אך הוא גם לא פעל כנגד אויבי הממלכה. לאחר ארבע שנים הוא הודח ואחיינו הועלה לשלטון.
 
[[קבאד הראשון]] ([[488]]-[[531]]) היה שליט פעיל ורפורמיסטי. הוא תמך בכת הקהילתית שנוסדה בידי [[מזדק]], שדרש שהעשירים ישתתפו בנשיהם ובעושרם עם העניים. מטרתו של קבאד הייתה כנראה להפחית את השפעתם של האצילים. רפורמות אלה הובילו להדחתו ולכליאתו בשושן, ואחיו הצעיר ג'מסאפ הומלך ב-[[496]]. אך קבאד הראשון ברח מהכלא ב-[[498]] ומלך ההונים (האפתליטים) נתן לו מחסה.
 
ג'מסאפ, שמלך לשנתיים ([[496]]-[[498]]), נחשב כמלך טוב שהפחית את המיסים על מנת לעזור לעניים ולאיכרים. הוא גם האמין בדת המזדאית המקובלת, בניגוד לאביו שניסה לתמוך בכתות הטרודוקסיות. אך לאחר שקבאד הראשון חזר עם צבא גדול שנתן לו מלך ההונים, ג'מסאפ ויתר על כס המלכות והשיב אותה לאחיו.
 
===תור הזהב השני (498-622)===
תור הזהב השני החל עם ההמלכה השנייה של קבאד הראשון. בתמיכת ההונים, קבאד הראשון החל במלחמה כנגד הרומאים. ב-[[502]], הוא כבש את [[תאודוסיופוליס]] שב[[טורקיה]] של היום, אך לא הצליח להחזיק בה לאורך זמן. ב-[[503]] הוא כבש את אמידה שעל החדקל. ב-[[504]], פלישה לארמניה של ההונים המערביים מהקווקז הביאה להפסקת אש, להשבה של אמידה לשלטון רומאי ולהסכם שלום ב-[[506]]. ב-[[521]] קבאד איבד את השליטה על [[אגריסי|לאזיכּה]], ששליטיה החליטו לתמוך ברומאים; ניסיון של ה[[איבריה הקווקזית|איברים]] ב-[[524]] לעשות את אותו הדבר הביא למלחמה נוספת בין רומא ופרס. ב-[[527]] התקפה רומאית כנגד [[נציבין]] נהדפה והמאמצים הרומאיים לחזק את עמדותיהם בחזית נכשלו. ב-[[530]], קבאד שלח צבא תחת פירוז המיראני להתקיף את עיר הגבול הרומאית החשובה דארה. הצבא נוצח בידי הגנרל הרומאי בליסאריוס, בקרב דארה. צבא פרסי שני תחת מיחר-מיחרו נוצח בסאטאלה בידי כוחות רומאיים, אך ב-[[531]] צבא פרסי ניצח את בליסאריוס בקרב קליניציום, וב-[[532]] הוסכם על שלום "נצחי". אף על פי שלא יכול להשתחרר מעול ההונים, קבאד הצליח להשיב את הסדר לפנים הממלכה ומלחמותיו כנגד הרומאים נחשבו למוצלחות. הוא גם ייסד כמה ערים שנקראו על שמו, ודאג למיסוי ולמנהל פנימי תקינים.
 
לאחר קבאד הראשון, מלך בנו [[ח'וסרו הראשון]], הידוע גם כאנושירבאן ("בעל נשמת האלמוות" - [[531]]-[[579]]). הוא המפורסם ביותר מבין השליטים הסאסאניים. ח'וסרו הראשון מפורסם בשל רפורמות הממשל שלו. הוא ייסד מערכת מיסוי המבוססת על סקר קרקעות שבו החל אביו, וניסה בכל דרך להגדיל את הכנסותיה ורווחתה של האימפריה. ח'וסרו הראשון גם יצר צבא חדש של אבירים שקיבלו תשלום וציוד מהממשל המרכזי, במקום השיטה הפאדולית שהייתה נהוגה עד אז, וכך קשר יחד את הצבא והבירוקרטיה לממשל המרכזי במקום לשליטים המקומיים.
 
אף על פי שהקיסר [[יוסטיניאנוס הראשון]] ([[527]]-[[565]]) שילם לו שוחד של 440,000 [[מטבע זהב|מטבעות זהב]] כדי שלא יתקיף אותו, בשנת [[540]] ח'וסרו הראשון הפר את ה"שלום הנצחי" של 532 ופלש לסוריה, שם הוא בזז את אנטיוכיה ולקח סכומי כסף גדולים ממספר ערים אחרות. בשנת 541 העיר לאזיכה עברה לצד הפרסי, ובשנת 542 מתקפה ביזאנטית גדולה בארמניה נכשלה. ב-545 הוסכם על הפסקת אש לחמש שנים, אבל ב-547 העיר לאזיכה שוב החליפה ידיים בעזרת הביזאנטים. לאחר מכן היו קרבות מקומיים באזור, והוסכם שוב על שלום ב-[[562]].
 
לאחר ח'וסרו הראשון עלה לשלטון בנו [[הורמיזד הרביעי]] ([[579]]-[[590]]), שבסוף מלכותו מרדו בו האצילים בעלי הייחוס והמליכו תחתיו את בנו, [[ח'וסרו השני|ח'וסרו השני פרויז]] ([[590]]-[[628]]); כדי להבטיח את בלעדיותו הורה ח'וסרו לנקר את עיני אביו ולאחר מכן להוציאו להורג, אך אז הכתיר המצביא בהראם צ'ובין את עצמו כמלך הסאסאנים [[בהראם החמישי]] ([[590]]–590–[[591]]), והאומה התפצלה עד לדיכוי המרד בידי ח'וסרו בקרב בלרת'ון. במהלך המרד נמלט ח'וסרו לסוריה ומיד אחר כך ל[[קונסטנטינופול]], שם ה[[קיסר]] [[מאוריסוס, קיסר האימפריה הביזנטית|מאוריסוס]] (582–602) הסכים לעזור לו בתמורה לקבלת כמה ערים הנמצאות כיום באזור טורקיה ולקבלת הבטחה לפיה לא תתערב עוד פרס בענייני איבריה וארמניה.
 
ח'וסרו חתם על הסכם שלום עם האימפריה הביזנטית, אך לאחר מותו של מאוריסוס פלש ח'וסרו לביזנטיון וכבש בזו אחר זו את סוריה, [[אסיה הקטנה]] ו[[מצרים]], ובדרכו צר על דמשק וירושלים וכבשן, כשבמהלך הכיבוש נשבה [[הצלב האמיתי|הצלב האמתיהאמיתי]]. הביזנטים התקשו להתנגד לכיבושיו, משום שהם היו קרועים מבפנים בעקבות מתחים פנימיים, כמו גם בשל חדירות לאימפריה דרך ה[[דנובה]].
 
[[קובץ:Moldovita murals 2010 16.jpg|ממוזער|המצור על קונסטנטינופול ב-626]]
לבסוף, בשנת [[622]], הצליח הקיסר הביזנטי [[הרקליוס]] (שֶיָּרַש את [[פוקאס]] ב־[[610]]) לצאת לקרב עם צבא חזק. בשנת [[624]] הוא התקדם לצפון מָדַי, שם הרס את מקדש האש הגדול ב[[תחת-א סוליימאן|גנזכּ]]. מספר שנים אחר כך, בשנת[[626]], הוא כבש את לזיסתאן. מאוחר יותר באותה שנה המצביא הפרסי שהרבראז התקדם לכלקדון וניסה לכבוש את קונסטנטינופול עם בני ברית אָבַרים. הניסיון נכשל וכוחותיו הובסו, ולפיכך נסוג עם צבאו מ[[אנטוליה]]<nowiki/>בשנת [[628]]. הרקליוס הביס את הצבא הפרסי בקרב נינווה והתקדם לכיוון [[קטסיפון]]. ח'וסרו השני ברח מהמעון החביב עליו בדסתגרד (ליד [[בגדד]]) מבלי להראות התנגדות. באותו הזמן חלק מהאצילים הפרסים שחררו את בנו הבכור, [[קבאד השני]] (שמלך בחלק מאוד קטן של [[628]]), אותו כלא ח'וסרו השני, והמליכו אותו למלך בליל ה־[[23 בפברואר]] 628. ארבעה ימים אחר כך נרצח ח'וסרו השני בארמונו. באותו הזמן חזר הרקליוס בניצחון לקונסטנטינופול. בשנת [[629]] הוחזר אליו הצלב האמתי ומצרים שוחררה.
לבסוף, בשנת [[622]], הצליח הקיסר הביזנטי [[הרקליוס]] (שֶיָּרַש את [[פוקאס]] ב־[[610]]) לצאת לקרב עם צבא חזק. בשנת [[624]] הוא התקדם לצפון מָדַי, שם הרס את מקדש האש הגדול ב[[תחת-א סוליימאן|גנזכּ]]. מספר שנים אחר כך, בשנת[[626]], הוא כבש את לזיסתאן. מאוחר יותר באותה שנה המצביא הפרסי שהרבראז התקדם לכלקדון וניסה לכבוש את קונסטנטינופול עם בני ברית אָבַרים. הניסיון נכשל וכוחותיו הובסו, ולפיכך נסוג עם צבאו מ[[אנטוליה]] בשנת [[628]]. הרקליוס הביס את הצבא הפרסי בקרב נינווה והתקדם לכיוון [[קטסיפון]]. ח'וסרו השני ברח מהמעון החביב עליו בדסתגרד (ליד [[בגדד]]) מבלי להראות התנגדות. באותו הזמן חלק מהאצילים הפרסים שחררו את בנו הבכור, [[קבאד השני]] (שמלך בחלק מאוד קטן של 628), אותו כלא ח'וסרו השני, והמליכו אותו למלך בליל ה־[[23 בפברואר]] 628. ארבעה ימים אחר כך נרצח ח'וסרו השני בארמונו. באותו הזמן חזר הרקליוס בניצחון לקונסטנטינופול. בשנת [[629]] הוחזר אליו הצלב האמיתי ומצרים שוחררה.
 
קבאד השני מת מספר חדשים אחר שעלה על כס המלוכה, לכאורה כתוצאה מ[[מחלה|מחלת]] ה[[דבר (מחלה)|דבר]] (אם כי יש המשערים שמצא את מותו בהתנקשות שהייתה חלק מן האנדרלמוסיה ששררה באימפריה לאחר מות אביו), והאימפריה הסאסאנית שקעה לאנרכיה בד בבד עם מאבקי כוחות פנימיים בתוך משפחת המלוכה על כס השלטון; [[יזדגרד השלישי]] זכה לבסוף בכס, אך בטרם היה בידיו זמן לתפוס את מושכות השלטון עלו על האימפריה הסאסאנית צבאות הח'ליף האסלאמי הראשון והביסו את הצבא הפרסי ב[[קרב אל-קאדסיה]], שהתרחש בין [[634]] ל-[[640]]. המוסלמים התקדמו לתוככי שרידיה של האימפריה וכבשוה, עיר הבירה [[קטסיפון]] נפלה לידיהם בתוך זמן קצר והאימפריה הסאסאנית שקעה בתהום הנשייה.