האביב הערבי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
מ אחידות במיקום הערות שוליים, הסרת קישורים עודפים |
||
שורה 1:
[[קובץ:Infobox collage for MENA protests.PNG|ממוזער|294 פיקסלים|הפגנות המוניות ברחובות מצרים, תוניסיה, תימן וסוריה]]
'''האביב הערבי''' (ב[[ערבית]]: '''الربيع العربي''', [[תעתיק]]: '''אַ-רַבִּיע אל-עַרַבִּי'''{{הערה|1=בן טיין, [http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/242/058.html?hp=1&cat=479&loc=26 נאום הנשיא אובמה: המצוי והרצוי], באתר [[nrg מעריב]], 18 במאי 2011}}) היה גל של [[התקוממות|התקוממויות]], [[הפגנה|הפגנות]], ומעשי [[מחאה]] ו[[אלימות]] בהיקף חסר תקדים ב[[ארצות ערב|עולם הערבי]], שהחלו ב-[[17 בדצמבר]] [[2010]] בתוניסיה והתפשטו בכל רחבי מדינות ערב ובשכנותיה. האביב הערבי מתואר פעמים רבות כגל של התקוממויות עממיות נגד השלטון המדכא. בעוד שהגל הראשון של המהפכות ושל המחאות ההמוניות הסתיים באמצע 2012, יש מי שמתייחס לסכסוכים ולמלחמות האזרחים שפרצו מאז ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] ובצפון אפריקה כאל המשך האביב הערבי ואילו אחרים מכנים את השתלשלות האירועים "החורף הערבי" או "החורף האסלאמי".
מאז [[המהפכה בתוניסיה (2011)|המהפכה בתוניסיה]] שהתרחשה ב-[[14 בינואר]] [[2011]], אירעו [[ההפיכה במצרים (2011)|מהפכות במצרים]] ([[ההפיכה במצרים (2013)|פעמיים]]), ב[[המהפכה בתימן (2011)|תימן]] ([[ההפיכה בתימן (2015)|פעמיים]]) וב[[לוב]], שבה הופל המשטר בתום [[מלחמת האזרחים בלוב (2011)|מלחמת אזרחים]], אך היא [[מלחמת האזרחים השנייה בלוב|פרצה שוב]] כעבור כשלוש שנים. ב[[סוריה]] הפכה מחאה אזרחית [[מלחמת האזרחים בסוריה|למלחמת אזרחים]] כוללת ועקובה מדם וב[[בחריין]] דיכאו השלטונות את [[ההפגנות בבחריין (2011)|ההתקוממות העממית]]. הפגנות מחאה גדולות אחרות נערכו, ב[[ההפגנות באלג'יריה (2011)|אלג'יריה]], ב[[ההפגנות בירדן (2011)|ירדן]], ב[[ההפגנות במרוקו (2011)|מרוקו]], ב[[עיראק]], ב[[כווית]] וב[[סודאן]]. הפגנות מחאה בהיקף צנוע יותר התרחשו ב[[ג'יבוטי]], בכווית, ב[[לבנון]], ב[[מאוריטניה]], ב[[ערב הסעודית]], ב[[סומליה]], בעומאן וב[[סהרה המערבית]] (הנמצאת תחת שליטת [[מרוקו]] ואינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם כמדינה עצמאית). הפגנות המחאה לוו ב[[שביתה|שביתות]], בצעדות ובעצרות. בכמה מדינות הובילה המחאה לשינוי המשטר, ל[[התפטרות]] השליט או לסילוקו, באחרות, בוצעו רפורמות שלטוניות שונות כמו ביטול תקנות חירום, או הוענקו הטבות שונות לתושבי המדינה כמו הוזלת מחירי מוצרי מזון.
חלק גדול מהפרשנים סבורים, כי במבט לאחור, ניתן לדבר על כישלון של האביב הערבי.{{הערה|גיא אלסטר, [https://news.walla.co.il/item/2916514 חמש שנים אחרי: מה שנותר מהאביב הערבי הוא כאוס, דאעש וקרן אור אחת], חדשות וואלה, 17 בדצמבר 2015}}{{הערה|אלכס גרינברג, [https://mida.org.il/2013/12/31/לא-לוקחים-אחריות-כישלון-האביב-הערבי/ כישלון האביב הערבי, בגלל ישראל והמערב], אתר "מידה", 31 בדצמבר 2013}}
== מקור השם ==
המונח "האביב הערבי" הוא אזכור למהפכות שאירעו בשנת [[1848]], אשר מכונות לעיתים "[[אביב העמים]]", ול"[[האביב של פראג|אביב של פראג]]", שהתרחש ב-[[1968]]. גם בתום [[מלחמת עיראק]] נעשה שימוש נרחב במונח מצדם של פרשנים ובלוגרים, שציפו ל[[דמוקרטיזציה]] ברחבי מדינות ערב. ככל הנראה, הראשון שטבע את המונח היה מארק לינץ', במאמרו שפורסם ב-[[6 בינואר]] [[2011]] במגזין האמריקני ''[[Foreign Policy]]. ''בעקבות ההצלחה של מפלגות וארגונים אסלאמיים במדינות רבות, היו שהחלו לכנות את גל המחאות והמהפכות בשם "האביב האסלאמי" או "החורף האסלאמי".
==רקע==
שורה 69 ⟵ 68:
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[ההתקוממות בלוב (2011)]], [[החלטה 1973 של מועצת הביטחון של האו"ם]], [[התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011)]]}}
ב-[[15 בפברואר]] 2011 החלו ב[[לוב]] הפגנות רחבות היקף, בעיקר בעיר [[בנגאזי]], ולאחר מכן גם בערים אחרות. ההפגנות שהפכו במהירות ל[[התקוממות]] עממית, בהשתתפות רוב בני השבטים השונים שבמדינה, אירעו במחאה על האבטלה וחוסר הפיתוח הכלכלי במדינה והופנו בעיקר נגד השלטון ה[[דיקטטורה|דיקטטורי]] של [[מועמר קדאפי]], במטרה להדיח אותו מהשלטון. המתקוממים והמורדים הצליחו לכבוש מספר ערים חשובות ולהשתלט על אזורים נרחבים של המדינה. במהלך ההפגנות והקרבות נהרגו מאות אזרחים ואלפים נפצעו.
ב-[[22 בפברואר]] הודיעו כלי ה[[תקשורת]] ה[[העולם המערבי|מערביים]] כי המורדים שולטים בחלק מהערים בלוב וקבעו את בסיסם ב[[בנגאזי]], בעוד קדאפי התבצר ב[[עיר בירה|עיר הבירה]] [[טריפולי (לוב)|טריפולי]], בה מתגוררים רוב בני שבטו, ולפיכך שליטתו בעיר זו לא עורערה.
ההתקוממות הפכה ל[[מלחמת אזרחים]] שהתנהלה בין [[המורדים]] לכוחותיו ותומכיו של קדאפי וגבתה מעל 6,000 הרוגים, רובם מצד המורדים. ה[[מורדים]] הקימו את הגוף שנקרא [[מועצת המעבר הלאומית]] ב[[בנגאזי]], שהפכה להנהגה הרשמית של המורדים ומדינות רבות אף הכירו בה כמייצגת את המדינה. [[צרפת]] הייתה הראשונה שהכירה במועצה הלאומית כמייצגת את העם הלובי, ב-[[10 במרץ]] 2011.
במהלך ההתקוממות ב[[לוב]] גינו מדינות ה[[עולם]] ובראשם [[ארצות הברית]], [[צרפת]] ו[[בריטניה]] את שלטונו של קדאפי, וב-[[17 במרץ]] החליטה [[מועצת הביטחון של האו"ם]] על אכיפה בכל אמצעי של אזור אסור לטיסה בלוב במסגרת [[החלטה 1973 של מועצת הביטחון של האו"ם|החלטה 1973]]. ב-[[18 במרץ]] פתחו מדינות [[נאט"ו]] ב[[התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011)|תקיפה צבאית בינלאומית]] נגד שלטון קדאפי, שמטרתה המוצהרת הייתה אכיפת החלטה 1973 של מועצת הביטחון על [[אזור אסור לטיסה]] בלוב. ההתערבות הצבאית בלוב היא הרחבה ביותר שיזמו [[מדינות המערב]] מאז [[מלחמת עיראק]].
יום לאחר מכן נשלחו מטוסי קרב צרפתיים לשמיים של [[לוב]], כמו כן נשלחו אוניות מלחמה של [[ארצות הברית]], [[בריטניה]] ו[[קנדה]] ששיגרו טילי [[טומהוק (טיל)|טומהוק]] באזורים בלוב שבשליטת קדאפי, בעיקר ב[[טריפולי (לוב)|טריפולי]] ובכך החלה למעשה [[התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011)]] (מכונה בשמות מבצעים שונים בכל מדינה שמתקיפה בלוב אך השם הניכר ביותר הוא השם האמריקאי למבצע "מבצע שחר האודיסאה"). [[צרפת]] היא מובילת ההתערבות הצבאית של המערב בלוב, ולא ארצות הברית שהובילה במשך השנים כמעט את כל ההתערבויות הצבאיות של ה[[מערב]] במדינות זרות ועוינות.
בזכות התמיכה של [[נאט"ו]] ומדינות אחרות במורדים ב[[לוב]], הצליחו המורדים להשתלט על הערים [[בורייקה]], [[אג'דבייה]], [[מיסראתה]] ועוד.
ב-[[21 באוגוסט]], לאחר שהצליחו להשתלט על העיר [[א-זאוויה (לוב)|א-זאוויה]], נכנסו כוחות המורדים למעוז קדאפי [[טריפולי (לוב)|טריפולי]] מכל הכיוונים והתקדמו למבצרו בעיר [[באב אל-עזיזיה]], אך לא מצאו את השליט המודח. לאחר כיבוש טריפולי נשארו מעט מאוד ערים בשליטת קדאפי ותומכיו, החשובה מביניהם היא העיר [[סירת]], עיר הולדתו של קדאפי. כמו כן הגיעו דיווחים שונים שכמה מבני משפחתו של קדאפי ותומכיו ברחו למדינות השכנות [[אלג'יריה]] ו[[ניז'ר]]. ב-[[20 באוקטובר]] [[2011]] כבשו המורדים את סירת, מעוזו האחרון של קדאפי, שם מצאו את מועמר קדאפי והרגו אותו. 3 ימים לאחר מכן נערך טקס חגיגי ב[[בנגאזי]] שסימל את סוף המלחמה וסופו של עידן קדאפי ב[[לוב]].
שורה 85 ⟵ 84:
הפגנות שהחלו בינואר [[2011]], כמחאות בקנה מידה קטן יחסית, התגברו להפגנות רחבות היקף, וזאת בין השאר, כחלק מ[[אפקט הדומינו]] ומן הרוח הגבית של הצלחת גלי מחאות אחרים בעולם הערבי, ובמיוחד [[מלחמת האזרחים בלוב (2011)|מלחמת האזרחים בלוב]]. [[התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011)|התקיפה הצבאית הבינלאומית המשולבת בלוב]], של [[ארצות הברית]], מדינות ברית [[נאט"ו]] ואף מספר מדינות ערביות, עוררה תקווה אצל המתקוממים, כי אולי יזכו לתמיכה אקטיבית של [[מדינות המערב]], בהפסקת הדיכוי האלים של ההפגנות על ידי השלטון ב[[סוריה]].
ההפגנות המשמעותיות החלו ב[[מרץ]] בעיר [[דרעא]], כשהמפגינים קראו לביטול חוקי החירום במדינה ולהתפטרותו של הנשיא אסד. המפגינים נורו על ידי כוחות הצבא, וכמאה נהרגו. [[יום זעם|ימי הזעם]] ב[[סוריה]] הביאו להתפשטות המחאות לערים אחרות כגון [[דמשק]], [[בניאס (סוריה)|בניאס]], [[לטקיה]], [[חלב (עיר)|חלב]], [[חומס]] ועוד. אסד הורה לצבא לירות על המפגינים. כמו כן אחיו של בשאר, [[מאהר אל-אסד]], לוקח חלק פעיל בניהול טבח המפגינים על ידי הצבא.
בניגוד ליחסן של מדינות המערב כלפי [[קדאפי]] ו[[מובארכ]], הרי שגינוי [[נשיא סוריה]], [[בשאר אל-אסד]], והדיכוי האלים של ההפגנות בידי שלטונו ה[[דיקטטורה|דיקטטורי]], בוצע תחילה בשפה רפה, ואף ללא הטלת סנקציות כלכליות משמעותיות אישיות נגדו. אחת ממטרות המחאות, ביטול חוקי החירום בסוריה, הושגה לכאורה, בסופו של דבר. למרות זאת, ההפגנות נמשכו, וכך גם הדיכוי האלים על ידי כוחות חמושים מטעם השלטון אשר ירו בנשק חם לעבר המפגינים, הרגו מאות מהם ופצעו אלפים. כמו כן, המשיכו כוחות הביטחון לבצע מעצרים המוניים.
שורה 127 ⟵ 126:
[[קובץ:2011 Moroccan protests 1.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אלפי מפגינים ב[[קזבלנקה]], [[מרוקו]]]]
בהשראת הצלחות המפגינים ב[[המהפכה בתוניסיה (2011-2010)|תוניסיה]] וב[[ההפגנות במצרים (2011)|מצרים]], לפחות ארבעה תושבי [[מרוקו]] [[הצתה עצמית|הציתו עצמם]] ונשרפו למוות, ב-[[30 בינואר]] [[2011]], בהפגנת מחאה שנערכה ב[[טנג'יר]]. ממשלת מרוקו והמשפחה המלכותית החלו לחשוש שהפגנות משמעותיות יתחוללו גם בארצם. הרשויות במרוקו ורשתות ה[[אקטואליה|חדשות]] המרוקאיות, דיווחו שכמה קבוצות של צעירים, הודיעו ב[[פייסבוק]], שהן מתכננות לארגן הפגנת מחאה אנטי-ממשלתית בסגנון ההפגנות שנערכו ב[[מצרים]], ב-[[20 בפברואר]].
החשד התמשש כאשר ב-20 בפברואר אלפי מפגינים מרוקאיים התאספו בעיר הבירה [[רבאט]], ודרשו שהמלך [[מוחמד השישי]] יוותר על חלק מסמכויותיו. המפגינים צעקו "די עם האוטוקרטיה" ו"התושבים רוצים לשנות את החוקה". המפגינים התקדמו לעבר בניין ה[[פרלמנט]], והמשטרה לא ניסתה לעצור בעדם, אולם שר האוצר המרוקאי, [[צלאח-א-דין מזואר]], אמר שתושבים לא צריכים להצטרף למחאה. הפגנה נפרדת התרחשה ב[[קזבלנקה]], ואחרת תוכננה להתקיים בעיר [[מרקש]]. מעשי ביזה התרחשו בערים [[טנג'יר]], מרקש, אל הוקמה, צ'פצ'אואן, לרצ'ה, קסר אל-כביר, [[פאס]], גואלמים, [[תטואן]] וספרו.
ב-[[10 במרץ]], הודיע מלך מרוקו, [[מוחמד השישי]], על הקמת ועדה שתבחן את ה[[חוקה]] במדינה, ותגיש את מסקנותיה עד חודש יוני, 2011. מסקנותיה של הוועדה יכללו הרחבה של סמכויות הרשות השופטת, הרחבת כוחן של מפלגות פוליטיות, וכן מתן סמכויות נוספות לרשויות מקומיות.
שורה 184 ⟵ 183:
===ישראל===
[[המחאה החברתית בישראל 2011]] (מכונה גם '''מחאת הדיור''', ו'''מחאת האוהלים''') היא סדרת פעולות [[מחאה]] ו[[הפגנה|הפגנות]] שהתקיימו ברחבי [[ישראל]] ב[[קיץ]] [[2011]]. המחאה החלה עם פעולת מחאה של [[דפני ליף]] כנגד מצב שוק הדיור בישראל, לאחר שהתקשתה [[שכירות|לשכור]] דירה ב[[תל אביב]].{{הערה|{{TheMarker|שלומית צור, ירון כהן-צמח|וידיאו // מחאת הדיור: "אדם ללא דירה הוא לא אדם"|realestate/1.669408|15 ביולי 2011}}.}}
== השפעת "גל המחאות" על מדינות שאינן ערביות ==
שורה 216 ⟵ 215:
===בישראל===
[[קובץ:Tawakkul Karman (2011).jpg|ממוזער|190px|[[תוואכול כרמאן]], פעילה דמוקרטית תימניה שזכתה ב[[פרס נובל לשלום]] בעקבות תרומתה ב[[ההפגנות בתימן (2011)|הפגנות בתימן]]]]
למרות הסמיכות הגאוגרפית של ישראל למוקדי המהומות, ישראל נמנעה מלתמוך בפירוש בצד כל שהוא. ראש הממשלה [[בנימין נתניהו]] אמר במהלך המהומות, שבעקבות הטלטלה בימים אלו בעולם הערבי, חשוב עוד יותר שבכל הסדר עתידי תהיה נוכחות ישראלית לכל אורך [[בקעת הירדן]].{{הערה|יתד נאמן, ג' אדר ב', עמוד 3, אריה זיסמן}} בעת ביקורה של [[קאנצלר גרמניה|קאנצלרית גרמניה]] [[אנגלה מרקל]] ב[[ישראל]] שוחחה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכינה את ישראל כ"אי של יציבות ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] הסוער" בקשר לגל המחאות בארצות ערב. בריאיון שהעניק באפריל לרשת החדשות הצרפתית [[AFP]] הזהיר נתניהו מפני השתלטות ארגונים [[אסלאמיזם|אסלאמיים קיצוניים]] על השלטון במדינות ערב לאחר גל המחאות הנרחב: "אנו יכולים למצוא את האביב הערבי הופך לחורף איראני".{{הערה|{{ישראל היום|[[שלמה צזנה]], [[בועז ביסמוט]] ודניאל סיריוטי|רה"מ: "אביב העמים הערבי עלול להפוך לחורף איראני"|10946|20 באפריל 2011}}}}
===בארצות הברית===
שורה 223 ⟵ 222:
=== פרס נובל לשלום ===
בשנת [[2011]] הוענק [[פרס נובל לשלום]] לשלוש נשים, בינן [[תוואכול כרמאן]], פעילה [[תימן|תימנית]] שתרמה להפגנות ולהפלת שלטונו של [[נשיא]]
==ראו גם==
| |||