המהפכה הצרפתית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שיפור כתיב |
AddMore-III (שיחה | תרומות) הקודם עדיף |
||
שורה 6:
הניסיון לגבש הסכמה רחבה, שהובל בידי דמויות כמו [[המרקיז דה לה פאייט]] ו[[אונורה מירבו]], נכשל. פערים הולכים וגדלים ניבעו בין השכבות והסיעות באספה ובציבור ככל שנענו התביעות המוקדמות. בתחילה ביקשו הליברלים [[זכות בחירה]] מוגבלת בסף הכנסה, [[הפרדת רשויות]] ומערכת [[בלמים ואיזונים]]. בהמשך עלו כוחות שמאל שתבעו שלטון ריכוזי חזק שייבחר על ידי כלל הציבור ויערוב גם לשוויון חברתי. ככל שהמהפכה התקדמה, כך פנו יותר ממתנגדיה לגלות והגירה ואף ניסו ליזום מרידות נגדה ממדינות אחרות. בקיץ 1790 בוטל מעמד האצולה והאספה תבעה מ[[הכנסייה הקתולית]] [[חוקת הכמורה|להישבע אמונים למדינה תוך עקיפת הממסד הדתי]]. סירוב רוב הכמרים הניע מדיניות דיכוי כלפיהם שקוממה את השמרנים, ומחאתם דרבנה הקצנה משמאל שלובתה בעיקר על ידי [[המועדון היעקוביני]] רב-ההשפעה. המלך לואי זמם בסתר נגד המהפכה ועמד בפומבי לצד הגולים והכמרים. ב-20 ביוני 1791 ניסה להימלט מפריז והוקיע את כל הצעדים שאולץ להסכים להם. החשש מהתמוטטות מפעלם ומאלימות האספסוף הניע רבים מוותיקי המהפכה להתמתנות עוד קודם. כשהקיצונים בפריז תבעו להדיח ולשפוט את המלך, דיכאו אותם המתונים בכוח בטבח שאן דה מארס ב-16 ביולי והקימו את מועדון ה[[פייאנטים (מועדון)|פייאנטים]], שפרשו מן היעקובינים. ב-1 באוקטובר אושררה "חוקת 1791" שיצרה מלוכה חוקתית, בתקווה לסדר פוליטי יציב.
במהרה התחוור שהפערים בין הפייאנטים לכתר גדולים מדי לגישור, וסיעתם איבדה את השלטון. תחתם עלו לבכורה ה[[ז'ירונדינים]], שדרשו מלחמה נגד הגולים ופטרוניהם שתאחד את האומה ותאלץ את לואי לחשוף כוונותיו. ב-20 באפריל 1792 הוכרזה [[מלחמת הקואליציה הראשונה]] נגד [[פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|קיסר אוסטריה]]. האחריות לכישלונות הצבאיים נתלתה במלך, שאכן היה במגע חשאי עם האויב וקיווה להצלה מידו, והתחזקה התביעה להדיחו. אף הז'ירונדינים החלו לחשוש מן השמאל הקיצוני יותר, אך פלישת האויב לצרפת היטתה את שיווי המשקל הפוליטי נגדם. לאחר שהאספה המחוקקת סירבה לשפוט את המלך, חוללו הרדיקלים בפריז [[הפיכת ה-10 באוגוסט 1792|הפיכה ב-10 באוגוסט 1792]] בגיבוי האספסוף העירוני, ה[[סנקילוטים]]. הוקמה רשות מכוננת חדשה, [[הוועידה הלאומית]], שהייתה אמורה ליצור חוקה לטעמם. השלטון נתפס בידי סיעת ה[[מונטניארדים]]. הם [[הרפובליקה הצרפתית הראשונה|הכריזו על צרפת כרפובליקה]] והוציאו להורג את המלך לואי. מדיניות המלחמה הנוקשה הביאה לשורת מרידות בתוך צרפת, ואף הז'ירונדינים בוועידה מחו. בתגובה, ערכו המונטניארדים הפיכה נוספת בתמיכת הסנקילוטים נגד הז'ירונדינים ב-2 ביוני 1793, ואסרו את מנהיגיהם. שורת חוקי חירום למלחמה באויב מבית ומחוץ וריכוז כל הכוח הביצועי בידי [[הוועד לשלום הציבור]], הובילו לתחילת [[שלטון הטרור]] באוקטובר, כשהחוקה הריכוזית החדשה שהכינה הוועידה מושעית. רבבות הוצאו להורג או נטבחו. הטרור נרגע בראשית 1794, ואז פרץ מאבק שליטה בין שלוש הסיעות המונטניארדיות: המתונים תומכי [[ז'ורז' דנטון]], הקיצונים ה[[אברטיסטים]] שקראו להחריף את אמצעי החירום, ואנשי [[מקסימיליאן רובספייר]] באמצע. ההתנגשות ביניהן הסתיימה בחיסול שתי הראשונות ובעליית רובספייר
אחרי שהשמאל נחלש עקב מחזורי הטיהורים, החלה המהפכה לנטות ימינה לשמרנות לראשונה לאחר שנים של הקצנה. מנגנוני הטרור פורקו ושרידי המונטניארדים דוכאו בתקופה שנודעה כ"ריאקציית תרמידור". השמאל והימין דוכאו חליפות באיזון זהיר. לאחר שהסנקילוטים ניסו לערוך הפיכה ב-20 במאי 1795, חוסלו בסיסי הכוח שלהם ומארגניהם נעצרו; צעד דומה מצד המלוכנים המתעוררים, שערכו התקוממות ב-5 באוקטובר, הסתיים אף הוא בהבסתם ובדיכויים. הוועידה התרמידורית הכינה "חוקת 1795" שהקפידה על בלמים ואיזונים וכיוונה לרצות את בעלי הרכוש. ב-1 בנובמבר נפתח שלטון הדירקטוריון, גוף מבצע בן חמישה אנשים שהיה אמור להתנהל בפיקוח המחוקק אך למעשה פעל כ[[דיקטטורה]]. המשטר החדש נשען יותר ויותר על [[צבא המהפכה הצרפתי|הצבא]], שהזרמת המשאבים וכוח האדם אליו הפכה אותו לגוף החזק בפוליטיקה הארצית. ב-4 בספטמבר 1797 ערך הדירקטוריון הפיכה צבאית ותפס את השליטה בגלוי לאחר שתוצאות הבחירות לא היו לרוחו. הממשל החדש איבד את מעט התמיכה שהייתה לו עם פרוץ מלחמת [[הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה]] ב-1799; ב[[הפיכת 18 בברימר]], ב-9 בנובמבר אותה שנה, תפס המצביא [[נפוליאון בונפרטה]] את השלטון. הוא ביסס במהרה משטר יציב וסיים למעשה את המהפכה. נפוליאון ויתר אפילו על היומרה להנהיג שלטון ייצוגי וב-1804 [[האימפריה הצרפתית הראשונה|ביטל את הרפובליקה והכתיר עצמו לקיסר]].
| |||