קבר רבי שמעון בר יוחאי – הבדלי גרסאות

בחדר קטן בכניסה למבנה הקברות, בצד המדרגות לגג נמצא קבר המיוחס ל[[תנא]] [[רבי יצחק (תלמיד הרשב"י)|רבי יצחק]] מתלמידיו של [[רשב"י]].{{הערה|הראשון המזכיר את קברו של רבי יצחק הוא [[השל"ה]]. מאוחר יותר, ב"איגרת יחסותא דצדיקיא", מוזכר קברו של רבי יצחק בתור תלמידו של [[רשב"י]].}}.

קבר הרשב"י הוא אתר בעל מסורת ותיקה, עוד קודם לתקופת [[האר"י]], שמרבית זיהוי ציוני הצדיקים באזור הגליל מיוחסים לו. כבר ב[[מדרש]] מצוינת [[מירון הקדומה|מירון]] כמקום קבורתם של רשב"י ואלעזר בנו.{{הערה|[http://www.daat.ac.il/daat/toshba/kohelet/11-2.htm מדרש רבה קהלת פרשה יא, ב], אתר [[דעת (אתר אינטרנט)|דעת]]}}. כן מובן ממקורות מסוימים בתלמוד. עם זאת, המקורות הראשונים בכתבי עולי הרגל מ[[ימי הביניים]] המתייחסים למירון ומציינים שם את מקום [[מערת הלל ושמאי]], מתעלמים מציון מקום קבורת רשב"י ובנו,{{הערה|לדוגמה, תיאורו של [[בנימין מטודלה]] ושל [[פתחיה מרגנשבורג]]}}, בעוד מקורות אחרים מזכירים את המקום כאתר משני לאתר מערת הלל ושמאי הסמוך. המקור הראשון המזכיר את קבורת רשב"י ובנו לאחר מקורות חז"ל - הוא רבי [[יעקב בן נתנאל הכהן]].

על פי ההיסטוריון [[אלחנן ריינר]], ניהלו את המקום יהודים [[מוסתערבים]] עוד קודם ל[[גירוש ספרד]] והתבססות קהילה ספרדית בארץ ישראל, כאשר הקהילה הספרדית שהתבססה בארץ ב[[המאה ה-16|מאה ה־16]], ירשה את המתחם ואת מנהגי ל"ג בעומר בו, מהקהילה הוותיקה.{{הערה|{{הארץ|אלי אשכנזי|ההיסטוריון אלחנן ריינר: לא תיתכן בעלות ספרדית או אשכנזית על קבר בר יוחאי|1.1210018|02.07.2010}}}}.

המנהג שהיה רווח לפני העלייה לקבר הרשב"י היה עלייה למערת הלל ושמאי ב[[פסח שני]], מנהג שקשור בניסים של מים שנבעו מהמערה, ולתפילה על הגשמים. עדות מהימנה לעלייה לקבר הרשב"י בל"ג בעומר יש רק מ[[המאה ה-15]].{{הערה|שם=גורן|גורן, זכריה, תשנ"ב, '''על מקורו של ל"ג בעומר וגלגוליו''', מחקרי חג 3, 36-42.}}. לפיה{{הערה|שם=אמיתי|מתוך [http://amitay.haifa.ac.il/index.php/%D7%9C%D7%92_%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8לג_בעומר אתר הויקי של ד"ר אורי אמיתי]}}:

}}{{הערה|שם=הוס|הוס, בועז, תשס"ב, מקום קדוש, '''זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר''', קבלה 7, לוס אנג'לס, 237-256.}}. במאה ה-16 נבנה מבנה על הקבר.{{הערה|שם=לוינסקי 1|לוינסקי, יום טוב. תשי"ט. '''מאי ל"ג בעומר?'''. בתוך: לוינסקי, יום טוב (עורך), [http://www.hebrewbooks.org/41737 ספר המועדים ו], אגודת עונג שבת, תל אביב, 336-359.}}.

חלק מן המעבר המתואר היה נעוץ בהעתקת המשמעות מדגש פולחני על קדושת ההר, לדגש פולחני על קדושת הצדיק הקבור בו.{{הערה|שם=הוס|הוס, בועז, תשס"ב, מקום קדוש, '''זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר''', קבלה 7, לוס אנג'לס, 237-256.}}. כמו כן, ייתכן שדמותו של הרשב"י היוותה תחליף מיתי לדמותו של [[יהושע בן נון]], שהר מירון יוחס גם לו. המרה זו מסבירה מדוע התאריך עבר מפסח שני, הוא י"ד באייר, לל"ג בעומר, הוא י"ח באייר, התאריך של [[צום יהושע]] לזכר מותו. מלבד התאריך, קיימת עדות מ[[המאה ה-14]] המזהה את קברו של יהושע בהר מירון, לימים מוקד העלייה לרגל בל"ג בעומר. הר מירון זוהה באותה תקופה כמי מרום, אתר הלחימה של יהושע במלכי הצפון. בנוסף, ייתכן ש[[תל חצור|חצור]], אותה החריב יהושע, זוהתה עם מירון והייתה בעלת משמעות סמלית רבה. כמו כן, מותו של יהושע מוזכר בהקשרים של רעידת אדמה, בדומה לתכונת הרעדת האדמה של הרשב"י.{{הערה|שם=ריינר|ריינר, אלחנן. 2012. '''יהושע הוא רשב"י, חצור היא מירון: לטיפולוגיה של סיפור ייסוד גלילי (עוד פרק בעולמו הדתי של היהודי הגלילי)'''. תרביץ פ ב, 179-218.}}. מלבד זאת, סביר כי המעבר נעוץ בכך שההילולות נמשכו שלושה ימים, מפסח שני עד ל"ג בעומר, והתאריך החשוב הפך לתאריך סיום ההילולה.{{הערה|שם=בניהו}}{{הערה|שם=הוס}}. ב[[תוניסיה]] נהוג גם בעידן המודרני לערוך סעודה לרבי מאיר בעל הנס או לרשב"י בפסח שני, דבר העשוי להעיד על התאריך המקורי של הילולת הרשב"י.{{הערה|שם=סיימונס|סיימונס, חיים, תשנ"ג, [http://chaimsimons.net/divreichamishah05 '''עלייה לקברי צדיקים בחודש אייר'''], סיני קי"ב, קפ"ט.

}}.

כאמור, המנהגים הקודמים היו בעיקר תפילה על המים. אולם, עולי ספרד הביאו מנהגים עשירים יותר, והפכו את מירון למקום התעלות רוחנית. שלושת סוגי הביקורים במירון היו: ביקור לשם תפילה בעתות משבר, ותפילה להורדת גשם בסוכות; ביקורי מקובלים וחבורותיהם לצורכי התייחדות ועיון בזהר בשלושת הרגלים כתחליף לעלייה לירושלים, בהשראת האר"י; קביעות של לימוד תורה וקבלה לצורך תפילה ותיקון על הגלות. התייחדות במירון בהקשר קבלי המשיכו, בתאריכים שונים, גם במאות הבאות.{{הערה|שם=בניהו}}. המשמעות הרוחנית של העלייה למירון, הייתה חלק בלתי נפרד מהתפיסה החדשה, הקבלית, של חיבור לנפש הצדיק המת ולאלוהות, באמצעות מקום קבורתו, לצורך התעלות. קבר הרשב"י היה היעד המרכזי, אך נוספו אליו גם ההשתטחות על קברי הלל, שמאי ור' יוחנן הסנדלר.{{הערה|שם=הוס|הוס, בועז, תשס"ב, מקום קדוש, '''זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר''', קבלה 7, לוס אנג'לס, 237-256.}}.

במאה ה-16 ניתן דיווח על ישיבה של שלושה ימים של [[האר"י]] ואנשי ביתו בל"ג בעומר, וכן של גילוח שערות בנו, כמנהג שכבר היה קיים, כנראה מנהג עממי{{הערה|שם=אמיתי|מתוך [http://amitay.haifa.ac.il/index.php/%D7%9C%D7%92_%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8לג_בעומר אתר הויקי של ד"ר אורי אמיתי]}}:

עלייה זו נחשבת על ידי רבים למקורה של הילולת בר יוחאי.{{הערה|שם=בניהו}}.

בראשית [[מלחמת העצמאות]] נתפס אזור מירון בידי [[צבא ההצלה]], אך מתחם קבר הרשב"י כמעט ולא ניזוק, למעט שימוש בחלק מחדריו לבהמות. המתחם היה נקודת מפתח בכיבושה של מירון הערבית במהלך [[מבצע חירם]] בשלהי אוקטובר [[1948]].{{הערה|{{נזכור את כולם|91724|פלדמן (פלד) זכריה|מלא=כן}}}}.

החל משלהי התקופה העות'מאנית אתר קבר הרשב"י מנוהל כ[[הקדש ציבורי]] על ידי הקדש היהודים הספרדים בצפת. קיימת מחלוקת בשאלה האם ההקדש הספרדי ניהל את האתר עוד קודם לכן, או שהמקום נרכש ונרשם על שמו רק ב־[[1888]]. ב־[[1920]] נרשם המקום בלשכת רישום המקרקעין המנדטורית, כאשר מרבית השטח נרשם על שם ההקדש הספרדי, בעוד שטח קטן נרשם על שם ועד ההקדשות, ההקדש האשכנזי של צפת. סביבות המתחם הם אדמות בבעלות [[מינהל מקרקעי ישראל]]. ב־[[1976]] נחתם הסכם בין ההקדש הספרדי למשרד הדתות, לפיו ישכור המשרד את המתחם לתקופה של 5 שנים. תקופה זו הסתיימה ב־1981, אז חזר המתחם לניהול ההקדש הספרדי. עם זאת, במהלך התקופה נאחזו במקום מספר ארגונים וגופים שונים, שסירבו להתפנות ממקומם לאחר מכן.

{{ציטוט|תוכן=ליקויים במערך כיבוי האש ודרכי המילוט ששירותי הכבאות מתריעים עליהם מזה שנים, והמהווים סכנה לציבור, לא תוקנו על ידי ההקדשות המנהלים את המבנה. למרות זאת נתנו שירותי הכבאות בכל שנה אישור זמני לקיים את האירוע בל"ג בעומר. בל"ג בעומר התשס"ח לא היה בדרכי הגישה למתחם רשב"י כדי לספק את צורכי כוחות ההצלה והביטחון במקרה של אירוע רב נפגעים. כמו כן, היה כשל במערך התחבורה למתחם.

בסוף שנת 2011 החליטה ממשלת ישראל להלאים את האתר מידי ההקדשות, ולהעבירו לבעלות המדינה. מאבק עז נוהל על ידי גורמים בעדה החרדית, שפחדו מאיבוד השליטה ושינוי צביונו של האתר. בסוף [[2013]] חתם שר האוצר על צו המפקיע את הבעלות על המקום מידי ההקדשות, ומעביר אותה לידי [[חברה ממשלתית]] חדשה. בינואר [[2016]] החליטה הממשלה לפרק את החברה ולהעביר את תחומי אחריותה לעמותה הממשלתית, [[המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים]]. בהמשך, החלטת ביניים של בג"ץ שלחה את הצדדים למשא ומתן על מנת להגיע למודל נסיוני, במקום לממש את ההפקעה.{{הערה|{{כלכליסט||ועד ההקדשות, המפעיל את מתחם קבר שמעון בר יוחאי: המדינה מנסה להשתלט על הזכויות במקום|3708533}}}}.

בתחילת המאה ה-20, כבר היה מירון האתר המרכזי לעלייה לרגל, בכל ימות השנה, בעיקר בתקופה שלאחר פסח, ושיאה בל"ג בעומר. על פי דיווח מאותה התקופה, הגרעין של הפולחן במירון הוא [[חסידים]], שעורכים במקום וסביבו תקופות ארוכות של התייחדות, ריקודים, טבילות ותפילות. הללו אף הנהיגו הקבלה בין הרשב"י לבין רבי [[נחמן מברסלב]], דרך [[גלגול נשמות]]. הדיווח ממשיך ומתאר כיצד ימים לפני ל"ג בעומר עוסקים במירון בתפילה, קריאת תהילים ועיון בזהר.{{הערה|שם=ריינר 1|ריינר, אלחנן, 2005, '''למעלה מהמקום למעלה מהזמן''', עת-מול 181.}}.

ב[[ל"ג בעומר]] נוהרים מאות אלפים למקום ציון קברו של רבי [[שמעון בר יוחאי]] למרגלות [[הר מירון]], לחוג שם את החג. בכל שנה בשנה בערב [[ל"ג בעומר]] ולאורך החג עצמו משמשת חלקת ציונו של קברו של הרשב"י מקום ל[[הילולה]] (על פי דברי הזוהר: "הילולא דרבי שמעון בר יוחאי"), ובמשך ארבעה ימים רצופים מגיעים אליה כחצי מיליון איש. בליל ל"ג בעומר מתחילים האירועים המסורתיים של ההילולה. [[מדורת ל"ג בעומר|ההדלקה המרכזית]] הפותחת את אירועי ההילולה נעשית על ידי [[נחום דב ברייאר|האדמו"ר מבויאן]]. כחלק מהאירועים, מתקיים טקס ה"[[חלאקה]]", בו נגזזים [[שיער|שערות ראשיהם]] של [[ילדות|ילדים]] אשר הגיעו לגיל 3.

על רקע הצפיפות הרבה בהילולה ונוהגי [[הפרדה מגדרית]] של התרבות ה[[חרדים|חרדית]], נסללה בראשית [[המאה ה־21]] דרך גישה רגלית עוקפת לציון רשב"י, שכונתה "דרך מהדרין" והוצב בה שילוט "למעבר גברים". בשנת [[2016]], בעקבות תלונת [[מרכז צדק לנשים]] ליועץ המשפטי של [[המשרד לשירותי דת]] בטענה ל[[אפליה מינית]], מסרה הנהלת [[המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים]] שאין ולא תהיה כל מניעה של גישת נשים לדרך. היועץ הוסיף שיצוין במפורש על גביה שהיא פתוחה לכל. יושב ראש ועד המושב [[מירון (מושב)|מירון]], השיב שמדובר בדרך פרטית בבעלות המושב ולפיכך עומדת להם זכות הקביעה מי יעבור בה. היועץ דחה את דבריו.{{הערה|{{כיכר השבת|ישי כהן|היועץ המשפטי: 'דרך מהדרין' במירון אינה שטח פרטי|199863|24 במאי 2016}}}} באירועי אותה שנה לא הוצבו סדרנים לאכוף את ההפרדה ולא הוצבו שלטים ברוחה,{{הערה|{{בחדרי חרדים|עקיבא ווייס|משרד הדתות נאלץ להצהיר: "דרך מהדרין" במירון פתוחה לנשים|102036|22 במאי 2016}}{{ש}}{{ערוץ7|בן שאול|בשל העתירה: אין סדרנים בדרך המהדרין|322775|י"ח באייר תשע"ו 26/05/16}}}} וכן לא בוצעה הפרדה ב[[מנהרה]] שמקשרת בין מירון לטרמינל העלאת הנוסעים.

בשנת [[תש"ט]] ([[1949]]) אירגן הרב [[משה צבי נריה]] אירוע הודיה המוני על הצלחות מלחמת העצמאות, בקבר הרשב"י ב[[הר מירון|מירון]].{{הערה|[http://musaf-shabbat.com/2011/02/06/%D7%A0%D7%99%D7%92%D7%95%D7%9Fניגון-%D7%94%D7%93%D7%91%D7%A7%D7%95%D7%AAהדבקות-%D7%A9%D7%9Cשל-%D7%97%D7%98%D7%99%D7%91%D7%94חטיבה-7-%D7%96%D7%90%D7%91זאב-%D7%90%D7%9C%D7%A7אלק/#more-1302 ניגון הדבקות של חטיבה 7], זאב אלק, [[מקור ראשון]], מוסף 'שבת', 26.11.10}}. אירוע זה היה היסוד לעליה למירון מדי שנה בז' באדר, בנוסף לעליה הרגילה בל"ג בעומר.

מקורות שונים מביאים סיבות שונות להתמוטטות. יש הסבורים שהמון אנשים נדחף למעלה ב[[גג]] וכתוצאה מכך נשבר ה[[מעקה]] והבניין נפל. על פי גרסה מאוחרת יותר, האסון נגרם על ידי "קונה" זכות ההדלקה, "שנטל את אבוקת ההדלקה והתחיל להפחיד את האנשים שעמדו מסביבו, למען יתרחקו וכו‘ עד ש[[מעקה]] ה[[גג]]הגג עליו נשענו התמוטט וכמאה אנשים נפלו לחצר שבו עמדו ה[[כליזמר (נגן)|כליזמרים]]".{{דרוש מקור}}

כתוצאה מהקריסה הוקם בית החולים היהודי ב[[צפת]]. התלונות הופנו בעיקר לעבר גבאי הקבר על שלא תיקנו את המקום מבעוד מועד. קנאי צפת סברו כי האסון אירע בגלל עירוב בין [[נשים]] ל[[גברים]] והוציאו כרוז שאסר על [[נשים]] להיכנס ל[[הילולה]]. בשנת [[1912]] פחת מספר המשתתפים מאוד בגלל התקנות. בשנת [[1913]] עדה מימון, מחנכת בצפת, נכנסה ביחד עם שתי חברותיה ל[[הילולה]]. בשנת [[1914]] הוסר החרם ו[[נשים]]ונשים חזרו לבוא להילולה ב[[הר מירון|מירון]].

* [[זאב וילנאי]], '''מדריך הגליל''', הוצאה מחודשת של אחיעבר - ירושלים, 1980.