מין (טקסונומיה) – הבדלי גרסאות

ב[[עבר]] הלא רחוק, מיינו חוקרי ה[[טבע]] את העולם למינים על פי מראה עיניים. החוקרים שמיינו את עולם ה[[חיים|חי]] סיווגו את היצורים החיים ([[אורגניזם|האורגניזמים]]) למינים שונים על פי קרבתם הצורנית (ה[[מורפולוגיה (ביולוגיה)|מורפולוגית]]) - על פי הצורה והמבנה של [[גוף (ביולוגיה)|גופם]]. השימוש בשיטה זו יעיל כשמנסים למצוא הבדלים בין מינים שניכר ביניהם שוני גדול, כגון, [[בז]] ו[[אנפה (סוג)|אנפה]], אך שיטה זו אינה יעילה כאשר מנסים להבדיל בין מינים שדומים, כמו [[נקבה|נקבת]] ה[[בז אדום|בז האדום]] וה[[בז מצוי|בז המצוי]]. בנוסף לכך, ישנם הבדלים מורפולוגים עצומים בין פרטים שונים ב[[אוכלוסייה]] של אותו המין, לדוגמה, [[דו צורתיות זוויגית]], שהיא שוני מורפולוגי בין [[זוויג|זוויגים]]ים של אותו המין (זכר או נקבה) נפוצה בקרב רבים מ[[בעלי חיים|בעלי החיים]]. בגלל בעיות אלה ואחרות, נפסלה שיטה זו.

תפישה זו אף היא אינה מושלמת וזאת משתי סיבות. האחת היא שהמידע שיש בידינו על [[אבולוציה|ההיסטוריה האבולוציונית]] של היצורים השונים רחוק מלהיות שלם. הסיבה השנייה טמונה בכך שגם אם קיימים הבדלים מובהקים בתכונה מסוימת בין שתי אוכלוסיות, אין זה בהכרח אומר שהן אינן מסוגלות להתרבות ביניהן. לכן, במקרים מסוימים יכולה להיווצר סתירה בין הגדרה לפי תפישת המין הביולוגי לבין תפישת המין הפילוגנטי.

שתי התפישות שלעיל אינן תקפות לצורכי הגדרת [[מאובן|מאובנים]]. לצורך כך אין ברירה אלא להתייחס להבדלים מבניים בשלדי החיות, שכן זה כמעט אך ורק הדבר היחיד שמשתמר. היתרון הגדול בהגדרה זאת הוא שהיא מאוד קלה לביצוע. מלבד החסרונות שמוזכרים לעיל, לא ניתן לקבוע הבדלים בין פרטים אשר מתבטאים ברקמות הרכות כמו צבעים או קישוטים שונים, או המתבטאים ב[[אתולוגיה|התנהגות]] כמו התנהגות חיזור.

חוקר הטבע ה[[שוודיה|שוודי]] [[קארלוס ליניאוס]] (קארל פון לינה) פיתח את השיטה למיון אורגניזמים לקבוצות, היא [[המערכת הדו שמית]] (binomial system). על פי שיטתו מכנים כל מין בשני שמות, השם הראשון הוא שם ה[[סוג (טקסונומיה)|סוג]] אליו משתייך המין, והשם השני הוא שם המין הספציפי. כך לדוגמה [[אדם נבון]] ששם סוגו הומו (''Homo''), יקרא על פי המערכת הדו שמית "הוֹמוֹ סַפְּיֶנְס" (''Homo sapiens''), ואילו [[האדם הניאנדרטלי]] יקרא "הומו ניאנדרתלנסיס" (''Homo neanderthalensis''). זוהי השיטה הנהוגה מאז לצורכי [[מיון עולם הטבע|מיון]] עולם החי והצומח.

ישנם כמה הסברים אבולוציוניים להתפצלות אוכלוסיית מין אחד לשני מינים, דהיינו לשתי אוכלוסיות שאינן יכולות לקיים ביניהן קשרי רבייה. ההסברים נחלקים לשניים – מקרים שבהם [[ברירה טבעית|הברירה הטבעית]] גורמת לפיצול מינים ומקרים שבהם ההסבר לזה שונה.

במקרים רבים הברירה הטבעית היא דווקא נגד פיצול מינים ב[[מוטציה]] אקראית. לדוגמה, אם אצל פרט מסוים שמסוגל להעמיד צאצאים עם כל בני המגדר השני באוכלוסייתו יש מוטציה שגורמת לזה שצאצאיו יוכלו להעמיד צאצאים רק בינם לבין עצמם, לכאורה לצאצאים שלו יהיה חיסרון התרבותי על פני שאר הפרטים באוכלוסייה. אולם, במקרים פרטיים מסוימים, יש דווקא יתרון התרבותי. מקרה פרטי אחד שבו יש יתרון למי שיכול להתרבות רק עם אחיו ואחיותיו הוא מקרה בו יש יתרון הישרדותי לבעלי תכונות קיצוניות כמו בנישה שבה רק פרטים כהים מאוד ופרטים בהירים מאוד יכולים למצוא מקום מחבוא. במקרה כזה לפרטים קיצוניים שיכולים להתרבות רק בינם לבין עצמם (רק כהים מאוד עם כהים מאוד) לא יהיו צאצאים שאינם קיצונים.

|-