הקרע המערבי – הבדלי גרסאות

קיומם של האפיפיורים המתחרים החדירו מהומה בכנסייה. בעבר, היו כבר [[אנטי אפיפיור|אפיפיורים מתחרים]], וטוענים לכס שמונו על–ידי סיעות יריבות שונות, אך כאן המנהיגים המוכרים והלגיטימיים של הכנסייה יצרו שני אפיפיורים יריבים. המנהיגים השונים באירופה היו חייבים להזדהות ולהכיר באחד מהם ולדחות את השני. [[צרפת]], [[אראגון]], [[דוכסות בורגונדיה]], [[רוזנות סבויה]], [[נאפולי]] ו[[סקוטלנד]] בחרו להזדהות עם קלמנס מאביניון. [[אנגליה]], צפון איטליה, [[סקנדינביה]] ומרכז אירופה שתחת שלטון [[האימפריה הרומית הקדושה]] תמכו באורבנוס. אפילו קדושי הכנסייה לעתיד נאלצו לבחור באפיפיור מועדף: [[קתרינה מסיינה]] תמכה באורבנוס ואילו [[ויסנט פרר]] תמך בקלמנס.

 

 

הקרע הגיע לקיצו ב[[ועידת קונסטנץ]] בשנת [[1417]] שהדיחה את יוחנן העשרים ושלושה ואת [[האנטי-אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר|בנדיקטוס השלושה עשר]], קיבלה את התפטרותו של [[גרגוריוס השנים עשר]] (שהתפטר בשנת [[1415]]), ומינתה את [[מרטינוס החמישי]]. האפיפיורים הרומיים הוכרו כאפיפיורים הלגיטימיים ומכאן והלאה הוכרז במפורש כי אין לאף מועצה כוח על-פני האפיפיורים ואין דרך לבטל בחירת אפיפיור אלא על ידי האפיפיור עצמו.