|
==גאוגרפיה==
בשפה היומיומית, מתייחס המונח "מזרח ירושלים" בעיקר לשכונות הערביות במזרח העיר. מיד אחרי [[הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים]] החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים לפי צו הממשלה דאז בהתאם לסעיף 11ב של [[ל{{סחפ|פקודת סדרי השלטון והמשפט]]|סעיף 11ב}}{{הערה|שטחי מזרח ירושלים הוגדרו על ידי שר הביטחון כמוחזקים על ידי צבא-הגנה לישראל, והוחל עליהם סעיף 1 לפקודת{{סחפ|פקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש"ח-1948|סעיף 1}}, הקובע: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר [[שר הביטחון]] הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך, [[עיתון רשמי]],ע"ר תש"ח, תוספת א', ע"מעמ' 61}}. החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו.
על פי ההגדרה הפוליטית של "מזרח ירושלים", היא כוללת לא רק את השכונות הערביות במזרח העיר, אלא את כל השטחים שסיפחה ישראל ב-1967 לתחום המוניציפלי של ירושלים ממזרח, מדרום ומצפון לעיר ובכלל זה [[העיר העתיקה]], [[הר הזיתים]], [[הר הצופים]] שמחוץ ל[[מובלעת הר הצופים]], אזור [[סילואן]] ([[כפר השילוח]]), [[ואדי ג'וז]], [[ג'בל מוכאבר]], [[א-טור (ירושלים)|א-טור]], [[שראפת]], חלק מ[[בית צפאפא]], חלק מ[[אבו דיס]], [[שועפאט]], [[בית חנינא]] ואזור [[עטרות]] ו[[קלנדיה]] בצפון ירושלים, וכן השכונות היהודיות שנבנו בשטחים אלה לאחר מלחמת ששת הימים, כגון [[רמות אלון|רמות]], [[גילה]], [[נווה יעקב]], [[תלפיות מזרח]] (המכונה "[[ארמון הנציב]]"), [[חומת שמואל]], [[פסגת זאב]] ועוד.
===שלטון ישראלי===
{{ערך מורחב|ירושלים המאוחדת}}
מיד אחרי [[הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים|מלחמת ששת הימים]] החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים לפי צו בהתאם לסעיף 11ב של [[ל{{סחפ|פקודת סדרי השלטון והמשפט]]|סעיף 11ב}}{{הערה|1=בהמשך לסעיף 1 לפקודתל{{סחפ|פקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש"ח-1948|סעיף 1}} – חקיקה של [[מועצת המדינה הזמנית]], שקבעה: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך, [[עיתון רשמי]],ע"ר תש"ח, תוספת א', ע"מעמ' 61}}. החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי (6.4 קמ"ר), ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו (64 קמ"ר). תושביה הערבים של מזרח העיר קיבלו מעמד של [[תושב קבע|תושבי קבע]]; שכונת המוגרבים, הסמוכה ל[[הכותל המערבי|כותל המערבי]], נהרסה כדי לפנות מקום לרחבת הכותל. מרבית הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים שמעמדם [[מעמדה החוקי של ירושלים|שנוי במחלוקת]], ובשכונות היהודיות שהוקמו בה – [[התנחלויות]]. לפי פסיקת [[בית המשפט העליון]], חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולכן דין החלת החוק הישראלי כ[[סיפוח]].
בשנת [[1980]] נחקק "[[חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל]]", המכריז {{סחפ|חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל|סעיף 1|בסעיף 1}}: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". בעקבות חקיקת החוק החליטה פה אחד [[מועצת הביטחון של האומות המאוחדות]] (בהימנעות [[ארצות הברית]]) את [[החלטה 478 של מועצת הביטחון של האו"ם|החלטה 478]] הקובעת כי החוק מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי.
בשנת 1988 הכריזה ירדן כי היא מוותרת על כל תביעותיה ל[[ריבונות]] בגדה המערבית (ואגב כך, שללה את אזרחותם הירדנית של הפלסטינים המתגוררים בה). עם זאת בהסכם השלום שנחתם בינה לבין ישראל ב-1994 הובטח לה מעמד מיוחד במקומות הקדושים בירושלים. הירדנים הצהירו כי אופיו של מעמד זה ייקבע בתיאום עם הפלסטינים.
|
