מזרח ירושלים

כינוי פוליטי-מדיני, לשטח של 70 קמ"ר בקירוב הנכלל בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ונמצא מעבר לקו הירוק

מזרח ירושליםערבית: القدس الشرقية) או ירושלים המזרחית הוא כינוי פוליטי-מדיני, לשטח של 70 קמ"ר בקירוב הנכלל בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ונמצא מעבר לקו הירוק. מבחינה גאוגרפית שטח זה כולל לא רק את אזוריה המזרחיים של העיר אלא גם את הצפוניים והדרומיים. לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל על שטח זה את החוק הישראלי. השטח כולל, בנוסף לשטחה של ירושלים שנכבש על ידי הצבא הירדני והיה בשליטת ירדן בשנים 1948–1967, גם עיירות וכפרים שעד אז לא נחשבו כחלק מירושלים. למעשה, השטח שהיה כפוף לעיריית ירושלים הירדנית כלל רק 6.4 קמ"ר. כלומר, 91% משטח מזרח ירושלים לא נכלל באזור זה לפני יוני 1967.

מזרח ירושלים
القدس الشرقية
העיר העתיקה וכיפת הסלע (מבט מצפון לדרום)
העיר העתיקה וכיפת הסלע (מבט מצפון לדרום)
מדינה / טריטוריה ישראלישראל  ישראל
- -
שטח 70 קמ"ר
גובה 760 מטרים
קואורדינטות 31°47′00″N 35°14′02″E / 31.78336°N 35.23388°E / 31.78336; 35.23388 
אזור זמן UTC +2
מזרח ירושלים
תצפית על שכונת סילוואן ועיר דוד בירושלים המזרחית מאזור שער האשפות, נובמבר 2009

ב-2012 מנתה אוכלוסיית מזרח ירושלים כ-498 אלף איש, תושבים (כ-61% מאוכלוסיית העיר) מהם כ-289 אלף (58%) ערבים-מוסלמים, כ-194 אלף (39%) יהודים, וכ-11 אלף (2.3%) ערבים-נוצרים[1].

גאוגרפיהעריכה

בשפה היומיומית, מתייחס המונח "מזרח ירושלים" בעיקר לשכונות הערביות במזרח העיר. מיד אחרי הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט[2]. החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו.

על פי ההגדרה הפוליטית של "מזרח ירושלים", היא כוללת לא רק את השכונות הערביות במזרח העיר, אלא את כל השטחים שסיפחה ישראל ב-1967 לתחום המוניציפלי של ירושלים ממזרח, מדרום ומצפון לעיר ובכלל זה העיר העתיקה, הר הזיתים, הר הצופים שמחוץ למובלעת הר הצופים, אזור סילואן (כפר השילוח), ואדי ג'וז, ג'בל מוכאבר, א-טור, שראפת, חלק מבית צפאפא, חלק מאבו דיס, שועפאט, בית חנינא ואזור עטרות וקלנדיה בצפון ירושלים, וכן השכונות היהודיות שנבנו בשטחים אלה לאחר מלחמת ששת הימים, כגון רמות, גילה, נווה יעקב, תלפיות מזרח (המכונה "ארמון הנציב"), חומת שמואל, פסגת זאב ועוד.

בעיר העתיקה נמצאים אתרים הקדושים לשלוש הדתות המונותאיסטיות: הר הבית הקדוש ליהודים, למוסלמים (כיום בנויים עליו מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע, והוא מנוהל על ידי הווקף המוסלמי), הכותל המערבי הקדוש ליהודים, כנסיית הקבר וויה דולורוזה הקדושים לנוצרים.

עתיד מזרח ירושלים הוא נדבך משמעותי ביותר במחלוקת על עתידה של העיר ירושלים כולה, והוא מהווה חלק משמעותי בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

היסטוריהעריכה

 
מוזיאון רוקפלר במזרח העיר.

לפני קום המדינהעריכה

מאז אמצע המאה ה-19, מרבית תושבי מזרח ירושלים היו יהודים. בראשית המאה ה-20, התרכזו מרבית תושביה היהודיים של ירושלים, בעיר העתיקה. רובם התגוררו ברובע היהודי, אך חלקם גרו באזורים אחרים בהם חצר ראנד, וחצר גליציה שברובע המוסלמי וכפר השילוח שבמורדות הר הזיתים. בעקבות מאורעות תרפ"ט ועוד יותר בעקבות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ברחו מרבית היהודים מבתיהם במזרח ירושלים, והמעטים שנשארו- כ-1700 איש, התרכזו אך ורק ברובע היהודי. בתיהם של הבורחים נשדדו ונבזזו על ידי התושבים הערבים. הטיהור האתני של מזרח ירושלים מיהודים, הושלם במהלך מלחמת השחרור. הצבא הירדני כבש את כל הרובע היהודי ואסר את התושבים. את חלקם הוא לקח בשבי ואת חלקם גירש לשטח שבשליטה ישראלית במערב העיר, כך שאף יהודי לא נותר במזרח ירושלים.

השלטון הירדניעריכה

  ערכים מורחבים – ירושלים המחולקת, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן

על פי הצעת תוכנית החלוקה של האומות המאוחדות (האו"ם) משנת 1947, הייתה העיר ירושלים אמורה להיות חלק משטח בינלאומי בניהול האו"ם, אולם התוכנית לא התקבלה ולא יושמה בפועל. לאחר מלחמת העצמאות שלטה ישראל בחלקיה המערביים של העיר ירושלים (אזור מרבית השכונות היהודיות) ובאזור הר הצופים, ואילו ממלכת ירדן שלטה בעיר העתיקה ובשכונות המזרחיות של העיר, בהם גם הרובע היהודי, שתושביו היהודים גורשו לישראל. בשנת 1950, סיפחה ממלכת ירדן את הגדה המערבית ומזרח ירושלים בתוכה, והחילה עליהם את החוק הירדני. סיפוח זה הוכר רשמית רק על ידי שתי מדינות: בריטניה ופקיסטן, אך היו מדינות אחרות שקיבלו אותו דה-פקטו.

במהלך השלטון הירדני איבדה ירושלים המזרחית את מעמדה מתקופת המנדט כעיר מרכזית, והפכה לעיר-סְפר. חרף סעיף בהסכמי רודוס (1949) שהבטיח גישה חופשית למקומות הקדושים, מנע השלטון הירדני כניסת ישראלים למקומות הקדושים ליהודים, והתיר לתיירים בני דתות אחרות לצאת מהחלק הירדני של העיר אל החלק הישראלי – אך לא להיכנס אליו מישראל. בנוסף, במהלך המלחמה, הרס השלטון הירדני את בתי הכנסת העתיקים ששימשו את היהודים במקום, בהם בית כנסת החורבה ובית הכנסת תפארת ישראל, בניסיון למחוק כל זכר להיסטוריה היהודית במקום. בסך הכל, הרסו הירדנים 58 בתי כנסת בשטחים שכבשו מידי ישראל וכן הרסו את היישובים היהודיים שבצפון מזרח ירושלים- עטרות ונווה יעקב.

במהלך שנות שלטונם במזרח ירושלים, הרסו הירדנים כ-38,000 מצבות בבית הקברות היהודי בהר הזיתים. רוב המצבות נהרסו במהלך בנייתו של בית המלון אינטרקונטיננטל ובמהלך סלילת הכביש ליריחו. גישת יהודים למקום נאסרה באופן גורף.

יחסם של הירדנים לנוצריםעריכה

השלטון הירדני התיר לנוצרים להמשיך להתגורר במזרח ירושלים וכן התיר להם גישה למקומות הקדושים להם, אך הצר את צעדיהם בדרכים רבות. בשנת 1953 אסר השלטון הירדני על הנוצרים לרכוש אדמות בסמוך למקומות הקדושים ומאוחר יותר, הרחיב את האיסור לכל שטח ירושלים. בשנת 1955, סופחו כל בתי הספר במזרח ירושלים למשרד החינוך הירדני. צעד זה חייב את בתי הספר הנוצריים לקיים את הלימודים בשפה הערבית בלבד, לקיים לימודי קוראן ולהעביר את יום החופשה השבועי, מיום ראשון ליום שישי- בהתאם לנוהג המוסלמי. צעדים אלו ואחרים, גרמו לכך שמספר הנוצרים במזרח ירושלים, ירד תוך 19 שנים מ-25,000 ל-12,600.

שלטון ישראליעריכה

  ערך מורחב – ירושלים המאוחדת

מיד אחרי מלחמת ששת הימים החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים לפי צו בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט[3]. החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי (6.4 קמ"ר), ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו (64 קמ"ר). תושביה הערבים של מזרח העיר קיבלו מעמד של תושבי קבע; שכונת המוגרבים, הסמוכה לכותל המערבי, נהרסה כדי לפנות מקום לרחבת הכותל. מרבית הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים שמעמדם שנוי במחלוקת, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה – התנחלויות. לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולכן דין החלת החוק הישראלי כסיפוח.

בשנת 1980 נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, המכריז בסעיף 1: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". בעקבות חקיקת החוק החליטה פה אחד מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (בהימנעות ארצות הברית) את החלטה 478 הקובעת כי החוק מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי.

בשנת 1988 הכריזה ירדן כי היא מוותרת על כל תביעותיה לריבונות בגדה המערבית (ואגב כך, שללה את אזרחותם הירדנית של הפלסטינים המתגוררים בה). עם זאת בהסכם השלום שנחתם בינה לבין ישראל ב-1994 הובטח לה מעמד מיוחד במקומות הקדושים בירושלים. הירדנים הצהירו כי אופיו של מעמד זה ייקבע בתיאום עם הפלסטינים.

הסכם אוסלו שנחתם ב-13 בספטמבר 1993 לא הציג פתרון לסוגיית מעמדה של ירושלים ודחה את ההכרעה להסכם מאוחר יותר בין ישראל לרשות הפלסטינית. סקר שפורסם בראשית 2011 טען כי אחוז נכבד מתושבי מזרח ירושלים מעדיפים לחיות תחת שלטון ישראלי בכל הסדר עתידי וחלקם אף מוכנים להעביר את מקום מגוריהם כדי להישאר אזרחים ישראלים במקרה שהשטח יועבר לרשות הפלסטינית[4].

בעקבות האינתיפאדה השנייה הוחלט להקיף את ירושלים, ובכלל זה מזרח ירושלים, ואף שטחים נוספים ממזרח לה שלא סופחו רשמית לישראל, בגדר ההפרדה על מנת למנוע פיגועי טרור בעיר. פרויקט זה מכונה "עוטף ירושלים". בנוסף לכך, צה"ל הקים מספר מחסומים בין ירושלים המערבית למזרח ירושלים.

באמצע שנת 2014 החלו מהומות במזרח ירושלים, שבהן פגעו ערבים בתושבי השכונות היהודיות. המהומות כללו שלושה אירועי ירי: הראשון בשכונת מעלה הזיתים, השני בשכונת נוף ציון ובמקרה השלישי נורה חייל צה"ל בשכונת ואדי אל-ג'וז ונפצע קשה[5].

ערביי מזרח ירושליםעריכה

מוצאם של חלק מערביי מזרח ירושלים הוא מיהודה ושומרון, ובפרט מחברון. לצידם ישנן במזרח ירושלים משפחות ירושלמיות ותיקות, בהן נשאשיבי, חוסייני ונוסייבה ולאחר 1967 נוספו גם משפחות ערביות רבות שעברו מצפון הארץ[6].

מ-1967 עד סוף המאה ה-20עריכה

לאחר מלחמת ששת הימים והחלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים, הוענק מעמד של תושבי קבע לכ-70,000 ערבים במזרח העיר שהיו בה בעת מפקד אוכלוסין שהתקיים ביוני 1967, והם נושאים תעודות תושב כחולות.

מתוקף היותם תושבי קבע זכאים ערביי מזרח ירושלים לקבל אזרחות ישראלית (בכפוף לשיקול דעת שר הפנים), בהתאם לחוק האזרחות המחייב מספר תנאים, בהם הצהרת נאמנות, אי החזקת אזרחות זרה וידיעה בסיסית של השפה העברית. רוב ערביי מזרח ירושלים לא ביקשו אזרחות ישראלית.

בין השנים 19771987 העמיק אש"ף, בהנהגתו של פַיצל חוסייני, את אחיזתו בקרב ערבי מזרח ירושלים ואת הלאומיות הפלסטינית בקרבם, תוך כרסום במעמד הקודם שנותר לממלכה ההאשמית אצלם. בשלהי המאה ה-20 חברו מספר גורמים להחלשה כוחו של אש"ף ולהחלשת הלאומיות-החילונית הפלסטינית בקרבם: מותו של חוסייני, אלימות ושחיתות ברש"פ, סגירת האוריינט האוס והקמת גדר הפרדה החוצצת בין מרבית ערביי מזרח ירושלים לבין יהודה ושומרון. הדבר הוביל את חלקם להשתלבות בחברה הישראלית[6].

המאה ה-21עריכה

במאה ה-21 התחזקה תמיכה בתנועות אחרות, רובן אסלאמיסטיות, בהן החמאס ותנועות נוספות של האחים המוסלמים וכן תנועת חזב אל-תחריר הפונדמנטליסטית-סלפית ששוללת את הלאומיות ומבקשת לכונן ח'ליפות אסלאמית. טורקיה וקטר תומכות משמעותית בחלק מהתנועות הללו ומקבלות באמצעותם השפעה במזרח ירושלים. על רקע היחלשות מעמד הרשות הפלסטינית, אנשי התנזים והפת"ח בעיר, בהובלתו של עדנאן ע'ית', הפגינו עמדה קשיחה של תמיכה במאבק מזוין והתנגדות לכל נורמליזציה עם ישראל. הרשות הפלסטינית מינתה את עדנאן חוסייני לאחראי על מזרח ירושלים מטעמה, ומזרימה כספים למאבקים משפטיים וציבוריים נגד מכירת נכסים ליהודים, נגד הריסת בתים בלתי חוקיים ונגד הכנסת תוכנית הלימודים הישראלית לבתי הספר[6].

בעיסאווייה ובית-צפאפא ובכפרי דרום מזרח ירושלים (שהם שבטיים יותר), מעמדם של המוח'תארים הוותיקים נותר איתן. לעומת זאת בקרב מרבית אוכלוסיית ערביי מזרח ירושלים נחלשה משמעותית המנהיגות הוותיקה ואת המעמד שלה תפסה מנהיגות צעירה שבין אנשיה אנשי חינוך ורווחה וסוחרים, שחלקם בעלי זיקה משמעותית לישראל. במשך השנים חל שינוי ביחס של רבים מערביי מזרח ירושלים כלפי עיריית ירושלים ומוסדותיה; בניגוד לעבר אז נתפסה העירייה כגוף עוין, רבים החלו לראות בה גוף שלטוני שניתן למצות ממנו זכויות ושירותים. בניגוד לעבר, מנְהלים קהילתיים בשכונות מזרח העיר מקיימים דיאלוג עם העירייה[6].

בסקר שנערך בסוף שנת 2010 ייחסו 67%–69% מהנשאלים חשיבות רבה לזהותם הערבית, הירושלמית והפלסטינית, וכמעט אותו שיעור של נסקרים ייחסו חשיבות רבה להיותם בעלי תעודת זהות כחולה. כ-39% אמרו שאם תינתן בידיהם הבחירה הם יעדיפו להיות אזרחי ישראל לעומת 31% שיעדיפו להיות אזרחי מדינה פלסטינית[7]. לפי סקר עומק שערך מכון וושינגטון 5 שנים לאחר מכן, ביוני 2015, רוב של 52% מקרב תושבי ירושלים הערבים "העדיפו לחיות כאזרחים ישראלים שווי זכויות תחת ריבונות ישראלית". במקביל ניתן לראות זינוק חד בבקשות התאזרחות שהגישו ערביי מזרח ירושלים, כאשר בשנת 2016 הוגשו למעלה מאלף בקשות כאלו לעומת פחות ממאה בקשות בשנת 2003[8].

בשנת 2017 עמד מספרם של ערביי מזרח ירושלים על כ-320 אלף איש, ועוד כ-50 אלף ערבים שאינם תושבי ישראל שהו במזרח ירושלים באופן בלתי-חוקי או בעיצומו של הליך איחוד משפחות[6]. לפי הביטוח הלאומי, שיעור הילדים העניים במזרח ירושלים עמד על 83.4%, (בהשוואה ל־56.7% בקרב ערביי ישראל שאינם מתגוררים במזרח ירושלים) ושיעור התעסוקה של הנשים עמד על כ-14% בלבד (לעומת 32% בקרב הנשים הערביות בגליל)[6].

שכונותעריכה

 
מפת ירושלים וגבולותיה מאז 1949

כל הנתונים להלן נכונים לשנת 2016:

שכונות ערביותעריכה

 
שכונת א-סוואנה

השכונות הערביות העיקריות במזרח ירושלים הן[9]:

שכונות יהודיותעריכה

שכונות ומתחמים יהודים במזרח ירושלים הם:

חשמלעריכה

  ערך מורחב – חברת החשמל המזרח ירושלמית

הזיכיון להולכת חשמל בירושלים היה עוד לפני חלוקת העיר בידי חברת החשמל המזרח ירושלמית, בראשותו של אנוואר נוסייבה. החברה ייצרה חשמל באמצעות מתקן גנרטורים והוליכה אותו לצרכנים בשכונות העיר ובסביבותיה. עם איחוד העיר בשלטון ישראל ב-1967 נותרה החברה בשליטה פרטית וקיבלה זיכיון מממשלת ישראל לאספקת חשמל לשכונות מזרח ירושלים וצפונה. עד סוף שנת 1987 סיפקה החברה חשמל גם לשכונות היהודיות באזור כמו מעלה אדומים, נווה יעקב, הגבעה הצרפתית, רמות אלון ותלפיות מזרח. כיום החברה היא בעלת זיכיון לרכישת חשמל מחברת החשמל לישראל, הולכתו ומכירתו לצרכנים במזרח העיר, ברמאללה, בבית לחם וביריחו.

תחבורה ציבוריתעריכה

אוטובוסים ומיניבוסים בשכונות הערביותעריכה

 
תחנת האוטובוסים ברח' סולטאן סולימאן בירושלים המזרחית

עד שנת 2004 שררה אנדרלמוסיה בקוי התחבורה הציבורית בשכונות הערביות במזרח העיר. עשרות חברות פרטיות ומשפחתיות הפעילו קוים בלתי סדירים או סדרים למחצה, בלא פיקוח נאות ובכלי רכב מיושנים. בשנת 2004 הגדירו עיריית ירושלים, משרד התחבורה ותוכנית אב לתחבורה ירושלים פרויקט לאיחוד של החברות למסגרת של חברה מאוחדת (شركة السفريات الموحدة, שרכת א-ספריאת אל-מווחדה, "חברת הנסיעות המאוחדת") ובה חמש חברות-בנות, המופעלות לפי זיכיון. יחד עם נציגי האוכלוסייה תוכננו ונקבעו מסלולים קבועים. כן נקבעו מספרי קווים ותדירות (גבוהה יחסית) וניתנו זיכיונות הפעלה לפי מכרז. החברה מפעילה צי של מיניבוסים שנרכשו בסיוע משרד התחבורה. המיניבוסים צבועים באופן אחיד בתבנית פסים ירוק-לבן (לקווים פנים-עירוניים) או כחול-לבן (לקווים כפריים/פריפריאליים) ונקראים בעגה המקומית "זברות" או "אוטובוס ערבי". המחירים מסובסדים ונקבעים לפי חוק.

מרכז ההפעלה הוא התחנה המרכזית של מזרח ירושלים שלה שני מסופים סמוכים: האחד ברחוב סולטאן סולימאן, ממזרח לגן הקבר, בין שער שכם ושער הפרחים המיועד בעיקר לקווים הבין-עירוניים, והשני בדרך שכם ממערב לגן הקבר המשמש את הקווים העירוניים. בנוסף פרושות ברחבי מזרח העיר עשרות תחנות אוטובוס תקניות, חלקן משותפות עם קווי "אגד". הקווים נוסעים בעיקר בכבישים העירוניים והכפריים של מזרח ירושלים, אך גם בדרך חברון וכביש מספר 1 (שדרות בר-לב) וכן בשכונות "קו תפר" כמו גבעה הצרפתית ותלפיות מזרח. הקווים נחשבים לנוחים ויעילים ורוב תושבי האזור מעדיפים אותם על פני תחבורה פרטית, שנתח השימוש בה ירד מאד. גם ציבור קטן של יהודים משתמש בתחבורה ציבורית זו, בעיקר בשבת ותיירים בעלי תקציב נמוך[36][37][38].

הרכבת הקלהעריכה

מסלול הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים עובר בתוכן של כמה שכונות ערביות במזרח העיר, מוזן גם מקווי האוטובוס של חברת האוטובוסים המזרח-ירושלמית ומשרת את תושבי השכונות היהודיות והערביות כאחת. על-פי התכנון גם מסלולי הקווים הבאים (הכחול והירוק) עתידים לשרת שכונות ערביות נוספות. ביולי 2014 לאחר מהומות בשכונות הערביות שהובילו לפגיעה בתשתית ובקרונות של הרכבת הקלה שונה לזמן קצר מסלול הקו האדום, אך כעבור כמה שבועות היא שבה למסלולה[39].

גדר ההפרדהעריכה

  ערך מורחב – עוטף ירושלים

עוטף ירושלים, חלק מגדר ההפרדה שנמצא באזור ירושלים, נבנה בעשור הראשון של המאה ה-21. הגדר מפרידה בין שכונות שונות של מזרח ירושלים, ובין העיר לערים אחרות בגדה המערבית. הקמתה מקשה על תושבי השכונות שנותרו מחוץ לה להגיע לירושלים, ומחייבת אותם לעבור במחסומים, המלווה לעיתים בהמתנה של שעות על מנת להגיע לצד המערבי של החומה. בנוסף, אנשי עיריית ירושלים ורשות הדואר נמנעים מלהיכנס לחלק מהשכונות שמחוץ לגדר כדי לספק שירותים והמשטרה נכנסת אך ורק בליווי של מג"ב[40][41].

מנגד, לרשות הפלסטינית אסור לפעול באזורים אלו ולהעניק שירותים, מכיוון שהם שייכים מוניציפלית לעיריית ירושלים. בתגובה לעתירות שהגישה האגודה לזכויות האזרח, טענה עיריית ירושלים כי היא עושה מאמץ לדאוג לתושבים, וכי בעיות באספקת שירותים, אם קיימות, הן תוצאה של חששות ביטחוניים ולא של מדיניות מכוונת". ב-7 בינואר 2010 אמר יקיר שגב, מחזיק תיק מזרח ירושלים בעירייה כי "לעיריית ירושלים כיום אין כל תפקיד בניהול אותן שכונות ואין לה את היכולת להתמודד עם המצב המורכב אליו נקלעו כ-55 אלף תושביהן. מדינת ישראל ויתרה. הן מחוץ למרחב הטיפול של מדינת ישראל ובוודאי של העירייה. מבחינת כל ביטוי מעשי – זה רמאללה. חוץ מהימין החצי הזוי, אני לא מכיר אנשים שרוצים להחיל ריבונות ישראלית באזורים אלו"[42].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • משה עמירב, סינדרום ירושלים: כך קרסה המדיניות לאיחוד ירושלים, ענבל, 2007.
  • הלל כהן, ככר העיר ריקה: עליתה ונפילתה של ירושלים הערבית, הוצאת עברית, 2007.
  • Amir Cheshin, Municipal Policies in Jerusalem: An Account from Within. Jerusalem: PASSIA, 1998.
  • Klein, Menachem, "Jerusalem Without East Jerusalemites? The Palestinians as the 'Other' in Jerusalem", Journal of Israeli History, Vol. 23, No. 2. Autumn 2004, pp. 174–199.
  • Margalit, Meir, "A Chronicle of Municipal Discrimination in Jerusalem", Palestine-Israel Journal of Politics, Economics and Culture, VIII 1, 2001. pp.32–40.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אוכלוסיית ירושלים, לפי גיל, דת ופריסה גאוגרפית, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2014
  2. ^ שטחי מזרח ירושלים הוגדרו על ידי שר הביטחון כמוחזקים על ידי צבא-הגנה לישראל, והוחל עליהם סעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש"ח-1948, הקובע: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך ע"ר תש"ח, תוספת א', עמ' 61
  3. ^ בהמשך לסעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש"ח-1948 – חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, שקבעה: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך ע"ר תש"ח, תוספת א', עמ' 61
  4. ^ יצחק בן חורין, ירושלים בירת פלסטין? הרוב מעדיפים את ישראל, באתר ynet, 12 בינואר 2011
  5. ^ ניר חסוןהוכפל מספר מקרי האלימות נגד תושבים יהודים במזרח ירושלים, באתר הארץ.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 ד"ר דוד קורן (מרצה במחלקה למזרח תיכון וערבית באוניברסיטת בר־אילן) ובן אברהמי (יועץ ראש עיריית ירושלים לענייני מזרח ירושלים), ‏"בין ארדואן לכחול-לבן: מזרח ירושלים על פרשת דרכים", השילוח 4, מאי 2017
  7. ^ The Palestinians of East Jerusalem: What do they really want?, Pechter Polls, Summary, Q9, Q14, Q17
  8. ^ נדב שרגאי, ‏"העיר שעורבבה לה", השילוח 4, אפריל 2017
  9. ^ The palestinians of east jerusalem: What do they really want?, Pechter Polls, page 3
  10. ^ שכונת הרובע המוסלמי: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  11. ^ שכונת הרובע הנוצרי: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  12. ^ שכונת שועפט: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  13. ^ שכונת ג'בל מוכבר: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  14. ^ שכונת ראס אל-עמוד: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  15. ^ כפר עקב: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  16. ^ שכונת א-טור: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  17. ^ שכונת סילואן: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  18. ^ שייח' ג'ראח': נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  19. ^ שכונת ואדי ג'וז: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  20. ^ שכונת אום טובה: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  21. ^ שכונת בית צפאפא – שרפאת: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  22. ^ שכונת עיסוויה: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  23. ^ שכונת פסגת זאב: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  24. ^ שכונת גילה: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  25. ^ שכונת רמות: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  26. ^ שכונת נווה יעקב: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  27. ^ שכונת תלפיות מזרח: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  28. ^ שכונת רמת אשכול: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  29. ^ שכונת גבעה צרפתית: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  30. ^ שכונת מעלות דפנה: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  31. ^ שכונת הרובע היהודי: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  32. ^ שלום ירושלמי, ירושלים מודל 2011: המשוואה המסובכת ביותר בעולם, באתר nrg‏, 3 ביוני 2011
  33. ^ שכונת רמת שלמה: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  34. ^ שכונת חומת שמואל – הר חומה: נתונים סטטיסטיים, אתר עיריית ירושלים
  35. ^ משה שטיינמץ, מצפצפים על אובמה: יהודים קונים בתים בבית צפאפא, באתר nrg‏, 23 באוקטובר 2009
  36. ^ מאיה חושן, מערכת התחבורה הציבורית במזרח ירושלים באתר מכון ירושלים לחקר ישראל – ירושלים במספרים
  37. ^ אלי אושרוב, קווי 67': כך התייעלה התחבורה הציבורית במזרח ירושלים, באתר nrg‏, 17 בפברואר 2010
  38. ^ Coexistence Training, jerusalempeaceseeker, ‏29 באוגוסט 2011
  39. ^ ניר חסוןהמהומות בירושלים מותחות קו של פחד בין שני חלקי העיר, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2014
  40. ^ ניר חסוןחמושים השתלטו על בית ספר בכפר עקב במזרח י-ם, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2009;
    יהונתן ליסתושבים במזרח ירושלים: רשות הדואר הפסיקה חלוקת דואר בשכונותינו, באתר הארץ, 3 ביולי 2005
  41. ^ רונן מדזיני, ישראל ויתרה על כפרי ירושלים שמעבר לגדר, באתר ynet, 8 בינואר 2010
  42. ^ הודעה לעיתונות, האגודה לזכויות האזרח, ‏10 בינואר 2010