ליל 4 באוגוסט 1789 – הבדלי גרסאות

לאחר הלילה הסוער, כשנדרשה האספה לפרוט את המתווה למדיניות מעשית, חזרו הנציגים מפוכחים וזהירים יותר. משפטנים כמו מרלן דה דואה, שנתמנה אחר כך לראש הוועדה לענייני "[[פאודליזם]]" והופקד על היישום, יצרו הבדל בין "זכויות פרסונליות" כמו ה[[קורווה]], זכיונות ציד וכולי ל"זכויות ריאליות" על היטלים ורכוש. הראשונות נועדו להתבטל ללא שהיות, והאחרונות היו צריכות להיפדות תמורת פיצוי, במפתח כללי של בין עשרים לעשרים וחמש שנות הכנסה מהן. כביתר הממלכה, הופקעה זכות האדונים לשפוט את האוכלוסייה; תחת זאת, צווה להקים מנגנון של שופטים ממונים או נבחרים בשכר. חוסלה גם חזקת ה"מאנמורט" (Mainmorte), אדמות שמיליון וחצי האיכרים שישבו עליהן לא יכלו להוריש את נחלותיהם, שריד אחרון ל[[צמית]]ות שבטלה למעשה מזה מאות שנים. גם מעשר הכמורה הושמט – המחוקקים קבעו שאנשי הדת ייתמכו ישירות על ידי המדינה כפקידים מטעמה, סימן לבאות. אך למרות שחשיבות הפרט היחיד עמדה לנגד עיניהם, המומחים סירבו לחסל את האדמות המשותפות, שהיו בבעלות יוגב אחד אך לאחרים היו זכויות מרעה ועיבוד בהן. בכך ובצעדים אחרים הם שימרו את האופי הקומונלי של אזורי הכפר, והחקלאות הצרפתית הוסיפה להתבסס על יחסים של כמעט-[[אריסות]] בין שכבות האיכרות השונות עוד שנים רבות. הם גם אפשרו לאיכרים בעלי חלקות, שהיו אולי המרוויחים העיקריים מהחקיקה, להוסיף את המעשר המבוטל לסכומים שגבו מהחוכרים שלהם, שלא השיגו דבר משמיטתו. מלבד זאת, העודפים החקלאיים שהועברו פעם לסניורים ולכנסייה עמדו להיגבות על ידי המדינה עצמה, במערכת מס חדשה. לגבי ההתחייבויות שהיו יכולות להיפדות מהסניורים, האספה קבעה לבסוף נטל הוכחה נמוך: זכות כלשהי נחשבה שרירה וקיימת אם הועברו תשלומים בשלושים השנה הקודמות, והאיכרים היו צריכים להציג מסמכים כדי לְהָזֵם תביעות מהאדונים ולא להפך.