הסגר על ברלין – הבדלי גרסאות

לקראת סוף [[מלחמת העולם השנייה]] היה ברור ש[[גרמניה]] תיכנע משום שתקפו אותה הן ממערב והן ממזרח. בראשית 1945 התכנסו [[פרנקלין דלאנו רוזוולט|רוזוולט]], [[וינסטון צ'רצ'יל|צ'רצ'יל]] ו[[יוסיף ויסריונוביץ' סטלין|סטלין]] ביאלטה בניסיון למצוא פתרון לשאלת גרמניה (ולעוד שאלות בוערות). ב[[ועידת יאלטה|וועידת יאלטה]] הוחלט לחלק את גרמניה ל[[אזורי הכיבוש בגרמניה|ארבעה אזורי כיבוש]]: רוסי, אמריקני, בריטי וצרפתי. הוחלט כי תקום ועדת פיקוח צבאית משותפת לכל ארבעת הצבאות שמרכזה יהיה [[ברלין]], שהיא עצמה חולקה לארבע באופן דומה. מאחר שהעיר נמצאה בשטח הרוסי הנוכחות המערבית שם גרמה לכעס רב בהנהגה הסובייטית.

לאחר שתי מלחמות עולם אשר [[גרמניה]] הייתה אחראית לפריצתן, היה ברור כי לא ניתן היה לאפשר לגרמניה להמשיך להתקיים כמדינה עצמאית ללא פיקוח. אולם, זיכרון [[הסכם ורסאי]] היה עדיין טרי בעיני המעצמות. היה ברור, כי כל הסכם אליו יגיעו המעצמות, יצטרך לכלול בתוכו את שיקום גרמניה, ולא רק הענשה על תוקפנותה המתמשכת.

מעבר לכך, לכל צד היו אינטרסים שונים. הרוסים שאפו להשיג שתי מטרות: לטווח הקצר, להוציא את האמריקנים מ[[ברלין]], ולנצל את גרמניה כעונש על תוקפנותה. לטווח הארוך, לערער את השליטה האמריקנית בחלק המערבי של גרמניה כולה, תוך מטרה לחדור לגרמניה כולה. גם המערב ביקש להשיג שתי מטרות: האחת, לבסס את הכוח האמריקני במערב ברלין ובשום אופן לא להיכנע ללחץ הסובייטי; השנייה, לאחד בהדרגה את אזור הכיבוש בחלק המערבי ליחידה כלכלית שלמה, אשר בבוא הזמן תתפתח ליחידה פוליטית. תוך זמן קצר הפך חלקה המערבי של גרמניה ליחידה כלכלית משותפת, כאשר החלקים של בריטניה וארצות הברית התאחדו לכדי "[[ביזוניה]]",

בחסות האמריקאים שאף החלק המערבי לעודד את התאוששות [[גרמניה]], הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית. שתי מגמות אלה פגעו קשות ב[[ברית המועצות]].

[[ארצות הברית]] ו[[בריטניה]] החליטו לצורך שיקום גרמניה ליזום ב-1948 מהלך כפול. חלקו הראשון נגע להחלפת הכסף המקומי אשר סבל מ[[אינפלציה]] איומה בחלקים המערבים של [[גרמניה]] וברלין במטבע חדש. מהלך זה אפשר למעשה להפסיק את נזילת הכסף המערבי לידיים סובייטיות. אולם אם לא די בכך, החליטו שלוש המדינות על כינון [[חוקת גרמניה|חוקה]] חדשה לחלקה המערבי של גרמניה. חוקה זו אמורה הייתה ללבות שוב את המודעות הלאומית של הגרמנים, ולעודד אותם לקראת ממשל אוטונומי, לפחות במדיניות הפנים.

לאחר שעקרונות אלו הוצגו לסטלין ביוני 1948, החליט לסגור במחאה את דרכי הגישה לברלין המערבית, ששכנה עמוק בתוך [[גרמניה המזרחית]]. היה זה למעשה המשבר הראשון של [[המלחמה הקרה]], והוא בחן את נחישותה של [[ארצות הברית]] להגן על בעלות בריתה באירופה. לא הייתה בכך בחינה אמיתית של המדינות הנוספות שכן מלחמת העולם השנייה הותירה למעשה את [[בריטניה]] ו[[צרפת]] במצב קשה מאוד. היה ברור לחלוטין כי המשבר ניצת בין שני הכוחות המובילים בעולם באותה עת - ארצות הברית וברית המועצות.

הכוח האמריקני בגרמניה לא היה ערוך לפריצה קרקעית של ההסגר. בנוסף, פריצה בכוח של המחסומים משמעו היה פריצת מלחמה נוספת ביבשת אירופה, דבר שאף אחת מהמעצמות המערביות לא שאפה לו. הפתרון הזמני למשבר היה העברה באמצעות [[רכבת אווירית]] של ציוד רב ל-2.5 מיליון התושבים הנצורים. מהלך זה, שאמור היה להיות במקורו ראשוני בלבד, התמשך לכדי מאמץ מדהים שבו במהלך 11 חודשי המשבר הוטסו מדי יום מצרכים כגון מזון ודלק אל העיר הנצורה.

גרמניה כולה חולקה בשנת 1949 לשתי מדינות נפרדות: [[גרמניה המזרחית]] ה[[קומוניזם|קומוניסטית]] והדיקטטורית בחסות ברית המועצות, ו[[גרמניה המערבית]] ה[[קפיטליזם|קפיטליסטית]] והדמוקרטית בחסות ארצות הברית. אולם למעשה הדבר מעולם לא הוסדר בחוזה פוליטי. על הנייר נשארה גרמניה כפי שהוחלט ב[[ועידת יאלטה|וועידת יאלטה]] - מחולקת לארבע מעצמות. כל מדינה קיבלה חלק מברלין, ובשנת 1962, בעקבות [[משבר ברלין השני]] נבנתה [[חומת ברלין|חומה]] בין שני חלקי העיר, חומה המסמלת את [[המלחמה הקרה]] כולה. בשנת 1990 אוחדה גרמניה ונהרסה החומה.