|
===בוולוז'ין===
הנצי"ב שהרגיש כי כוחותיו פוחתים והולכים תכנן לעלות לארץ-ישראל, ודאג לממלא מקום בעודו בחייו. הוא התפטר מראשות הישיבה וקבע את ר' חיים בנו כיורשו. החלטה זו הייתה גורלית לקיום הישיבה, חלק מהתלמידים לא רצו לקבל את ר' חיים כר"מ (ראש מתיבתא), אם כי הודו בגדלותו, אבל טענו שלא כל רב גדול בתורה מסוגל להיות ראש ישיבת וולוז'ין. רוב הבחורים לא רצו שרבם הגדול והאהוב עליהם יעזבם, וניסו בכל כוחם להשפיע שיחזור בו מהתפטרותו. סיבה נוספת להתנגדות בני הישיבה היא, [[חיים הלוי סולובייצ'יק|ר' חיים סולובייצ'יק]] (שנישא לנכדתו של הנצי"ב) ששימש כרב בישיבה, והיה מפורסם כחריף שבחריפים, [[סיני ועוקר הרים|עוקר הרים]] וטוחנן זה בזה. לעומתו היה נחשב ר' חיים ברלין בקי שבבקיאים, ובבחינת סיני, שלא היה ספר מגדולי חכמי הראשונים והאחרונים שלא קרא והיה בקי בו. ולמרות מה שקבעו חז"ל להלכה כי [[סיני ועוקר הרים]], סיני עדיף, היווהיו בחורים בישיבה שהיו כרוכים אחר ר' חיים סולובייצ'יקאחריו, דבר שגרם לבסוף שר' חיים ברלין נעשה לרבה של וולוז'ין ולא שימש יותר בישיבה. השערוריה שהתחוללה בישיבה יצאה אל מחוץ לכתליה ושימשה נושא לדיון ציבורי{{הערה|[[שאול שטמפפר]], '''הישיבה הליטאית בהתהוותה''', ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, (תשנ"ה).}}. הוויכוחים בין ראשי הישיבה לתלמידיה גרמו לחיכוכים פנימיים ויחסים מתוחים בין בחורי הישיבה. הנצי"ב היה כבר תשוש כח, וכאשר בקשו ממנו שיקח שוב את המנהיגות התקיפה בידיו, ענה ואמר "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה". כאמור, בני הישיבה בוולוז'ין לא היו שבעי רצון מראש הישיבה החדש ונהלו אתו מלחמה "בכלי זיינה של תורה", הקיפוהו בשאלות ובקושיות באמצע השיעור כדי להביא אותו במבוכה. כדי ללחום בר' חיים ברלין בשיעוריו היו בני הישיבה זקוקים לפעמים לספרים שונים, ואת הספרים מצאו דווקא בספרית ר' חיים עצמו כי היא הייתה הגדולה והמפורסמת ביותר בוולוז'ין. כמובן, היה צריך לקבל רשות מר' חיים להשתמש בספריו, אבל ר' חיים כאציל רוח ועדין נפש נתן רשות לכולם להשתמש בספריה שלו, אף שידע לשם איזה מטרה מבקשים הבחורים את הספרים. ישיבת וולוז'ין הייתה מעוז התנגדות מפני רוחות ההשכלה והכפירה, שחדרו אליה ואיימו על יסודותיה. הסיבה המכרעת שגרמה לסגירת הישיבה הייתה ההוראה להכניס [[לימודי חול]] בסדרי הלימודים בישיבה. באספת רבנים שנערכה בעיר וילנה, בה השתתפו גדולי הרבנים באותה תקופה, הוחלט לא להסכים לגזירת המלכות, ולסגור את הישיבה. בחודש שבט תרנ"ב (1892) נסגרה הישיבה בוולוז'ין בגזירת הממשלה, וכל התלמידים נשלחו לבתיהם. ראשי הישיבה, ר' חיים ברלין, ר' חיים סולובייצ'יק והנצי"ב, נצטוו לעזוב את וולוז'ין. מכיוון שהישיבה נשארה עמוסה בחובות, נדד ר' חיים באירופה לאסוף כסף ולפרוע את חובותיה.
===קוברין - יליזבטגרד===
|
