נותן טעם לפגם – הבדלי גרסאות

בהלכהב[[הלכה]] '''נותן טעם לפגם''' הוא תיאור מציאות בה טעם [[מאכלים אסורים|מאכל אסור]] משפיע באופן לא שלילי על טעמו של מאכל היתר. בתלמודב[[תלמוד]] מובאת מחלוקת [[תנאים]] אם מאכל כשר שבלע טעם פגום של מאכל טרף נאסר או לא. להלכה נפסק שאינו אוסר.

מקור הדין נלמד מן הפסוק " {{ציטוטון|לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה"}}, שפירושו שבהמה שמתה ללא [[שחיטה|שתשחט]] באופן המתיר אותה לאכילה - תינתן ל[[גר תושב]] שמותר לו לאכול נבילות. ודרשו

[[חכמים]] [[מדרש|דרשו]]^{[[נותן טעם#cite%20note-11|[11]]]} נבילה הראויה לגר ( = שלא הרקיבה) קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר לא קרויה נבילה, כלומר שהאוכל איסור שאינו ראוי לאכילת אדם אינו עובר איסור ולא יענש על אכילה זו. ונחלקו הראשונים כיצד לומדים מדין זה האמור בנבילה שהסריחה ואינה ראויה כלל לאכילת אדם, לעניננו שעוסק בתערובת שאך פוגמת קצת את טעם התבשיל אך עדיין ראויה בהחלט לאכילה. דעת ה[[רשב"א]]^{[[נותן טעם#cite%20note-12|[12]]]} שאכן מן הפסוק הנזכר לומדים רק לנבילה שהסריחה ממש, ותערובת הפוגמת נלמדת בדימוי מסברה. שאם התורה לא אסרה טעם פגום לגמרי של נבילה, כמו כן כאשר התורה אסרה תבשיל שנתערב בו טעם אסור, אסרתו רק אם הטעם האסור לא פגמו. לעומת זאת, דעת ה[[ר"ן]] היא,^{[[נותן טעם#cite%20note-13|[13]]]} שעניננו נלמד ישירות מדין נבילה. שהרי מהי סברת התורה להתיר נבילה המסרחת – משום שהאוכלה איננו נהנה כלל מאכילתו, ואם כן כאן זה ממש אותו דבר שאין כל הנאה מן האיסור שהרי לא הוסיף שום שבח לתערובת.