אוכלוסיית ירושלים המערבית 1949–1967 – הבדלי גרסאות

בתום מלחמת העצמאות התגוררו בעיר כ-83,000 יהודים. זמן קצר לאחר מכן, במרץ [[1950]] הגיע מספר התושבים היהודים בעיר ל-100,000. בשל המחסור הרב בדיור, החליטו אגף התכנון הממשלתי ומשרד האוצר לבנות שיכונים על פני שטח של 1,800 דונמים באזור ח'רבת בית מזמיל. שטח זה היה מחוץ לתחום המוניציפלי של העיר ירושלים, ונחשב כחלק מאדמות הכפר עין כרם. השכונה (כיום שכונת [[קריית יובל]]), שנועדה לקלוט כ-15,000 תושבים בכ-3,000 יחידות דיור, נועדה להפוך לחלק מהעיר ירושלים בעקבות הרחבת הגבולות העירוניים המתוכננת. רצף שכונות נוסף תוכנן להיבנות על אדמות כפרים ערביים בדרומה של העיר (שטחי חקלאות של הכפר הנטוש [[מלחה (שכונה)|מלחה]] ושל הכפר החצוי [[בית צפאפא]]). שכונות אלו ("[[קטמונים|הקטמונים]]"), בדרומה של העיר, נועדו להגן על שכונות מרכז העיר מדרום. בנוסף הוקצו קרקעות בתחומי העיר, כגון אזור "חוות הווזיר" (כיום שכונת [[גבעת מרדכי]] בדרומה של [[גבעת רם]]) וקרקעות ריקות ב[[רחביה]], אשר יועדו לבניית בתים לתושבים אמידים.

 

 

עולים חדשים שהגיעו אל העיר (בעיקר עולים מ[[טורקיה]], [[יוגוסלביה]], [[איראן|פרס]], [[כורדיסטן]], [[צפון אפריקה]] ו[[רומניה]]) יושבו ב[[מעברה|מעברות]]. ב[[מעברת תלפיות]] שוכנו כ-9,000 עולים, במעברה ב[[מקור חיים (שכונה)|מקור חיים]] שוכנו כ-750 עולים, ובמעברה ב[[גבעת שאול]] שוכנו כ-900 תושבים.