רש"ר הירש – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסבת תג ref לתבנית:הערה (תג) |
מ replaced: ← (5) |
||
שורה 42:
===ניקלשבורג===
[[קובץ:Druck von Schier. Samson Raphael Hirsch.1847.jpg|שמאל|ממוזער|293x293px|דיוקן רשמי של הירש מ-1847 לרגל כניסתו למשרה במוראביה.]]
בדצמבר 1843 עלה לראשונה שמו של הירש כמועמד למשרת הרב הראשי ל[[מוראביה]]{{הערה|מילר, עמ' 170-171.}} – רשמית, "רב ואב"ד ניקאלסבורג ומדינות מאהרען ו[[שלזיה האוסטרית|שלעזיען]]" – משרה שלא הייתה לה מקבילה באירופה בהיקף הסמכויות. ממקום מושבו ב[[מיקולוב|ניקלשבורג]] היה נושאה אחראי על חמישים ושתיים קהילות שמנו כ-40,000 יהודים.{{הערה|מילר, עמ' 144.}} יהדות מוראביה הייתה מפולגת ומסוכסכת בריבים בין אדוקים לליברלים עוד בימי הרב הראשי הקודם [[נחום טרייביטש]], אם כי החבל היה עדיין מסורתי יחסית. הראשונים לרצות ברש"ר היו פרנסיה של ניקלשבורג, הירש קוליש ואהרן קרפלס, שאחזו בעמדות פרוגרסיביות והצליחו לשכנע את הממשל לערב [[הדיוט]]ות בהליך. הם ותומכיהם בוועד הקהילה סירבו לשקול את הרבנים המסורתיים במחוז אך גם אלו הליברלים לא היו לרוחם; הרש"ר, שהתפרסם באירופה כולה עקב ספריו הפופולריים והנגישים בנושאי אמונה, שנודע ככריזמטי ושהתגורר בגרמניה המודרנית, נראה כמועמד אידיאלי, גם משום שכזר היה מחוץ למחלוקות הפנימיות. באוקטובר 1844 נבחר על ידי הפרנסים לאב"ד ניקלשבורג, אך למינוי לרב החבל נדרשה כבר הסכמה מרבני הקהילות. מועמדותו עוררה מיד התנגדות עזה: הרב [[שלמה קוועטש]] מ[[לייפניק]], מגדולי המחנה האדוק, סירב לקבל שמי שהגדיר כ[[עם הארץ]] – כינוי הגנאי השגור כלפיו, בפי מבקריו, היה "למדן של סידור"{{הערה|מורגנשטרן, מפרנקפורט לירושלים, עמ' 110.}} – ייבחר. יחד עם רבנים מסורתיים אחרים זלזל בידיעותיו בתורה.{{הערה|מילר, עמ' 173.}} מן הצד המתקדם, הרב [[צבי הירש פאסל]], שהיה יריב ותיק של הירש, מחה והציע את עצמו. לבסוף, חוסר היכולת לאתר מועמד מקומי מוסכם ולחץ הפרנסים הותיר את הרש"ר כאפשרות הריאלית היחידה. ב-30 בדצמבר 1846 נבחר פה אחד על ידי ועדת רבנים בת שישה חברים שהכילה את כל קצוות הקשת במוראביה, מהרב [[אברהם נוידא]] הליברל ועד לקוועטש עצמו.{{הערה|על הבחירות: מילר, עמ' 170-177.}}
הרש"ר עבר את הגבול ב-22 ביוני 1847. לאחר סדרת אירועים בת שבוע, הוא נכנס לתפקיד ב-30 בחודש, [[ט"ז בתמוז]], בטקס חגיגי שניצחו עליו [[יצחק נח מנהיימר]] ו[[שלמה זולצר]] ושפרנסים ורבנים מכל החבל נכחו בו. כהונתו הייתה רצופה פולמוסים עם שני המחנות. השמרנים, שזכרו את מנהג קודמיו ללבוש קאפטן וכובע פרווה, ראו בעין רעה את סגנון הופעתו ואת התעקשותו על שימוש בגרמנית טהורה. כשהתיר לערוך [[חופה]] ב[[בית כנסת]] ולא מתחת לשמים, דבר שנחשב בעיני רבים ל[[חוקות הגויים]], עורר את כעס החרדים. כך גם נטען כלפיו שביכר את לימוד ה[[תנ"ך]] על ה[[תלמוד]]; לצד הערכה שזכה לה מפוסקים במחוז ובמדינות סמוכות, ספג גם תמיהה וזלזול.{{הערה|עמנואל בלוך, [http://www.hum.huji.ac.il/upload/_FILE_1438838557.pdf הרב שמשון ב"ר רפאל הירש ושיטת 'תורה עם דרך ארץ' בעיני רבני מזרח אירופה], עמ' 4. ראו גם: [[יקותיאל יהודה גרינוולד]], '''לתולדות הריפורמציאן הדתית בגרמניא ובאונגריא''', האחים טברסקי תש"ח. עמ' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47301&pgnum=55 55-58]. לאנקדוטה על כך: [[אלתר דרויאנוב]], [[ספר הבדיחה והחידוד]], [https://he.wikisource.org/wiki/ספר_הבדיחה_והחידוד/גדולים_ומפורסמים#2358 גדולים ומפורסמים].}} הוא אמנם עמד על השארת סדר התפילה כפי שהוא, אך הדבר כמעט ולא היה נושא לדיון בסביבה המסורתית-יחסית של מוראביה ולכן הקנה לו נקודות מעטות בקרב יריביו השמרנים. במקביל לעימותיו עמם, הותקף מהאגף הליברלי בעיקר על ידי פאסל, ששטם אותו עוד מאז פרסום "אגרות צפון" אם כי תמך ביוזמות כמו הסמינר הרבני.
שורה 60:
שהותו בפרנקפורט, כפי שציין מורגנשטרן, הייתה לפרק המכונן של פעילותו. המאורעות מהגעתו ועד לפולמוס הפרישה ב-[[1876]] הפכו למה שההיסטוריון כינה "[[נרטיב]] פרנקפורט"; גרסתם כפי שהוצגה על ידי ממשיכי דרכו הייתה ליסוד חשוב של הנאו-אורתודוקסיה הגרמנית כולה. הרשר"ה תואר כמי שהציל את אחרוני שומרי המצוות בעיר באמצעות סינתזה מוצלחת בין ערכי ההשכלה והתרבות הגרמנית ליהדות המסורתית, וגיבש קהילה משגשגת.{{הערה| Matthias Morgenstern, '''From Frankfurt to Jerusalem: Isaac Breuer and the History of the Secession Dispute in Modern Jewish Orthodoxy, Brill 2002''', עמ' 135–143 וכו'.{{כ}}Werner Eugen Mosse, Arnold Paucker, Reinhard Rürup (עורכים), '''Revolution and Evolution, 1848 in German-Jewish History''', Mohr Siebeck, 1981. עמ' 271-272.}}
בפרנקפורט הוסיף חידושים עדכניים לדרכים הישנות. בית הכנסת נבנה בהדר רב, זימרה בו מקהלת גברים. ב[[שחיטה (יהדות)|שחיטה]] הקפידו על [[היגיינה]], ובעיקר, בבית הספר התיכון שולבו [[לימודי חול]] ו[[לימודי קודש]]. בבית ספר זה, שאותו ניהל הוא בעצמו, אמור היה לגדול אותו יהודי אידיאלי המשלב 'תורה עם דרך ארץ'. קהילתו גדלה והצלחתה סייעה לביסוס קהילות דומות בערים גרמניות נוספות, ביניהן [[ברלין]] שרבה היה רבי [[עזריאל הילדסהיימר]]. בפרנקפורט הוא כתב את פרשנותו לחומש ואת תרגומו ל[[גרמנית]]. כן כתב פירושים ל[[סידור|סידור התפילה]] ול[[תהילים]].
מאידך, עורר מחאה דווקא מהיסודות המסורתיים ביותר. הוא סירב לנהוג כפי מנהגיה הישנים של פרנקפורט ואף הפר כמה מהם באופן בולט: בין היתר, התקין [[תפילה לשלום המלכות]] (שלא נאמרה מעולם בעיר החופשית, מחשש להעליב את הקיסר או את הרשויות) והקפות ב[[שמחת תורה]] כמנהג פולין. כמה מניינים אורתודוקסיים עצמאיים, שהתקיימו בעיר כבר קודם, מעולם לא הצטרפו ל"עדת ישורון". הרב [[שלמה זלמן גייגר]] (אחיו הבכור של הרב אברהם), מהאישים הבולטים במחנה האדוק בפרנקפורט, סנט בהירש במילים: {{ציטוטון|חנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף}}.{{הערה|1=ליברלס, Religious Conflict in Social Context, עמ' 152, והער"ש שם; Karl Erich Grözinger (עורך), Jüdische Kultur in Frankfurt am Main von den Anfängen bis zur Gegenwart, Otto Harrassowitz Verlag, 1997. עמ' 98-99.}}
ב-[[1854]], כשפתח [[זכריה פרנקל]], אבי הקונסרבטיביות, את [[בית המדרש לרבנים בברסלאו]] שנראה בעיני רבים מהאורתודוקסים כמענה לצורכי השעה, דרש רשר"ה שיבהיר באיזו מתודה הוא עומד ללמד במקום. במהלך השנים הבאות גינה את המחקר של פרנקל בכתובים; ב-[[1859]], כשפרסם את ספרו "דרכי המשנה" בו קבע כי [[הלכה למשה מסיני]] משמעותה מנהגים עתיקים שהתקבלו ככאלה, יצא נגדו הירש למערכה ציבורית ממושכת שהחלה מפרסום מאמר מאת הרב ההונגרי גוטליב פישר בכתב-העת "ישורון". הירש תבע מפרנקל להצהיר אם הוא מאמין בכך שה[[תורה מן השמים]] במלואה, גם בעל-פה, וכשהלה פרסם הודעה עמומה בתשובה הוא תקף אותו בפומבי והכריז עליו ככופר גמור. כש[[הרמן כהן]] הצעיר שיגר אליו מכתב בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של מנהל מכון ברסלאו וכיצד היה, בעת שיעוריו, מעיר לגבי סוגיות מסוימות כי "ירא השמים חייב להחמיר בכך!", ניצל הרשר"ה את ההזדמנות להדגיש את עמדתו. הוא פרסם את האגרת ב"ישורון" וקבע כי כל אלה חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה.{{הערה|[[דוד אלינסון]], '''Between Tradition and Culture: The Dialectics of Jewish Religion and Identity in the Modern World, Scholar's Press, 1994'''. עמ' 17.}}
שורה 69:
{{ערך מורחב|פולמוס הפרדת הקהילות}}
{{ציטוט-צף|'''ישנם בינינו כאלה, אשר בראותם את מספר הנאמנים בבריתו של הקב"ה הולך ופוחת, ומספר הבוגדים בו הולך ומתרבה; בראותם כי הלבבות מתמעטים, ואין להם הכוח לעמוד בפני התאוות העזות והנסיונות הקשים - חושבים כי אנו מתדלדלים, כי קרב קצנו, אבדה תקותנו. על האנשים האלה להבין כי דוקא אלה שנתנסו בנסיונות קשים ונמצאו שלמים; שעברו עליהם סערות נוראות ונתקיימו; שלא הלכו בעצת רשעים, ולא נתעו אחרי תעתועי המתעים, - הם הם שיביאו לידי תחיה רוחנית, דוגמת התחיה הראשונה בצאת ישראל ממצרים'''|רש"ר הירש|רוחב=30%}}
בפרנקפורט עמד הרב הירש בראש המערכה להפרדת הקהילה האורתודוקסית מהקהילה הכללית, שנטתה לרפורמיות. לבד מניסיונות ההתערבות של הוועד בעצמאותה של "עדת ישורון", הוא ראה בעצם השיתוף עניין אידאולוגי ומהותי של מתן לגיטימציה לכופרים. בחוק הגרמני נשמרה ההתייחסות לקהילות היהודיות ברוח העבר, כגופים שכל היהודים היושבים בשטחן משתייכים להן מעצם לידתם, אלא אם כן המירו דת. ב-[[1876]] הצליח הירש, בעזרת חבר הפרלמנט היהודי [[יצחק אדוארד לסקר]], לשכנע את הממשלה להרחיב את תחולת החוקים שאפשרו לנוצרים לפרוש מכנסייתם, ללא צורך לעבור לדת אחרת, גם על היהודים (בשינוי זה הייתה הרחבה נוספת של היחס לקהילה היהודית בעידן האמנציפציה, לא עוד גוף [[קורפורציה|קורפורטיבי]] פוליטי, אלא עדה דתית שיש לדון בכלים של [[חופש דת]]).
משקמה האפשרות המעשית, קרא לכל האורתודוקסים לפרוש מקהילת פרנקפורט דמיין הוותיקה שנשלטה על ידי הרפורמים ולהצטרף לקהילה האורתודוקסית החדשה. רוב חברי קהילתו, בראשות הלמדן הקשיש ר' משה מיינץ, סירבו להתפלג מהקהילה הישנה, וטענו כי יש להשתמש בחוק לכל היותר כדי לכפות על הוועד לספק את כל צורכיהם הדתיים. מתנגדי הפרישה גייסו לעזרתם לבסוף את אחד מחשובי רבני גרמניה, הרב [[זליגמן בר במברגר|זליגמן בר (יצחק דב) במברגר]] מו[[וירצבורג]]. במברגר הכריע כדעת סיעת מיינץ, כי כל עוד מסופקים צורכי הדת אין סיבה לפרוש ויש אולי אף חיוב להישאר. בין הירש לבמברגר פרץ פולמוס הלכתי ואישי שהיה מלווה השמצות קשות: במברגר, שהיה שמרן בשאלת הפתיחות לתרבות הגרמנית, סירב לראות ביריבו המודרני-מדי לטעמו סמכות הלכתית, והתקשה להבין מדוע אין הוא נכנע בפני מיינץ; הירש ראה בבמברגר סמל לקהילה הישנה, על החינוך הישיבתי והמעמד הרבני האליטיסטי שהשתרר על ההמון, שאבד עליה הכלח לשיטתו ושאותה ביקש להחליף במודל דמוקרטי ושוויוני יותר.{{הערה|1=על ההבדלים ביניהם ועל חזונו החינוכי-קהילתי של הירש ראו: מורגנשטרן, עמ' 175-179, 182-187; כ"ץ, '''המימין והמשמאיל''', עמ' 15-22.}} לבסוף, הרוב הגדול של חברי "עדת ישורון", כשהם מצוידים גם בלגיטימציה ההלכתית מצד הרב מווירצבורג, סירבו לפרוש: לכל היותר 80 משפחות מתוך בין 300 ל-350 הלכו בעקבות הירש. לקריאתו להתפלג הייתה השפעה מועטה אף ביתר גרמניה, וברחבי המדינה הוקמו רק מעט קהילות נפרדות. עד למלחמת העולם השנייה, התנהל בתוך הציבור האורתודוקסי – שמנה בין 15% ל-20% מיהודי גרמניה – ויכוח בין המיעוט הקטן שבחר בדרך הירש (Austrittorthodoxie, "אורתודוקסיה מתפלגת") לרוב שנותר בתוך הקהילות המאוחדות (Gemeindeorthodoxie, "אורתודוקסיה קהילתית").
שורה 75:
====שנותיו האחרונות====
[[קובץ:Samson Raphael Hirsch And Wife Grave Frankfurt.jpeg|250px|שמאל|ממוזער|מצבת קברו של הרב הירש ואשתו, בבית הקברות היהודי בפרנקפורט]]
ב-1880 בערך, התנגד הירש לפרסום הספר "דבר אזהרה לישראל" מאת הרב [[הילה וכסלר]]. הלה, מקובל פרנקוני, חלם חלומות אותם פירש כנבואה אודות חורבן גמור הצפוי להתחולל ליהודי אירופה, וקרא להם לעלות לארץ ישראל. התנגדותו של הירש נבעה בעיקר מיחסו השלילי הכללי לדברי אגדה ומיסטיקה; במכתב שהוצא ככל הנראה על ידו, קבע המחבר כי מי שטוען לחלומות נבואיים בימים אלו חייב להיות רמאי או מטורף.
בעקבות [[הסופות בנגב|הפרעות והגזרות ברוסיה]] פנה הרב [[יצחק אלחנן ספקטור]] אל הרש"ר הירש ואישים נוספים בבקשה שיסייעו ליהדות רוסיה, על ידי הפעלת לחץ בדעת הקהל העולמית, וכן על ידי שימוש בקשרים דיפולמטיים. הרש"ר הירש נענה למשימה. ופנה לגורמים שונים, בהם קיסר [[גרמניה]] [[וילהלם הראשון, קיסר גרמניה|וילהלם הראשון]], שהיה דודו של הצאר [[אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה|אלכסנדר השלישי]], בבקשה להתערבות. כמו כן, פרסם מאמרים בעיתונות הגרמנית על המתרחש ב[[רוסיה]], מאמרים שתורגמו והועתקו לעיתונים נוספים, וגייס כספים לסיוע לפליטים היהודים שברחו מרוסיה. בנוסף, פנה לרבני הקהלות ב[[גרמניה]], וביקש מהם לקבוע ימי צום ותפילה בקהילותיהם.{{הערה|שו"ת שמש ומרפא עמ' רמט-רנח}}
שורה 104:
====יחסו ללאומיות גרמנית ויהודית====
הירש הטיף להזדהות עם הלאומיות והתרבות הגרמנית ולהשתלבות גמורה בחיים המודרניים, כל עוד אלה לא סתרו את חוקי הדת. הוא הדגים זאת באופן מעשי בדרכים רבות: בין היתר העריץ את [[פרידריך שילר]] ונשא דרשה חגיגית לילדי בית-הספר שלו לרגל יום הולדתו המאה של המשורר ב-[[1859]]. הירש, כתב סטיבן לוונשטיין, הטיף לקוֹנְפֶסְיוֹנַלִיזַצִיה (הגדרה כזרם דתי) של היהדות שהייתה קיצונית רק מעט פחות משל מתנגדיו הרפורמים.{{הערה|Steven M. Lowenstein, The Mechanics of Change: Essays in the Social History of German Jewry, Scholars Press, 1992. עמ' 201.}}
כתבו עליו [[דוד אלינסון]] ו[[יצחק שורש]]:{{הערה|דוד אלינסון, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press. עמ' 18-19.}}
שורה 179:
בערוב ימיו פעל למען איחוד עולמי בין ה[[יהדות חרדית|חרדים]], שהיווה בסיס ל[[אגודת ישראל]]. ככלל, היו מנהיגיה הראשונים של אגודת ישראל, אישים כמו הרב ד"ר [[יצחק ברויאר]] והרב [[יעקב רוזנהיים]], תלמידיו ותלמידי שיטתו. תרמה לכך התנגדותו לשלילת ה[[גלות (יהדות)|גלות]]. תפיסתו נתנה בסיס להתנגדות ל[[ציונות]]. זאת אף שנקט בחייו כמה פעולות סיוע ליישוב היהודי ב[[ארץ ישראל]].
עוד בראשית המאה ה-20 החלו צעירים, דור שלישי ל"תורה עם דרך ארץ", להתרחק מרעיונותיו תחת השפעת מה שכונה אז "כת ה[[אוסטיודן]]". נכדו [[יצחק ברויאר]] ואחרים העריצו את [[יהודי מזרח אירופה]], שנראו להם אותנטיים ושורשיים, בניגוד למה שתפשו כקיום המנוון ומלא-הסתירות של הוריהם שהיו שקועים בתרבות הגרמנית. רגשות אלה באו לידי ביטוי בין היתר בהקמת 'אגודת ישראל' ב-[[1912]], ובעיקר בפנייה של רבים בגרמניה לקבל חינוך בישיבות בליטא ובפולין.{{הערה|[[מרדכי ברויאר (היסטוריון)]], Jüdische Orthodoxie im Deutschen Reich 1871–1918.{{כ}} Athenäum, 1986. עמ' 285-287.}} הבוגרים שיצאו משם, כמו הרב [[יחיאל מיכל שלזינגר]], תוארו על ידי מרדכי ברויאר כנציגי מגמת "הלאה מהירש!"{{הערה|Christian Kraft, Aschkenas in Jerusalem, Vandenhoeck & Ruprecht, 2014. עמ' 157-162.}}
בהוויה החרדית (שיוצאי [[מזרח אירופה]] נעשו בה דומיננטיים לגמרי) נדחקה דרכו הצידה, בכל מובניה של "תורה עם דרך ארץ": יורשיו באגודת ישראל נאלצו להתמודד עם מתן סמכויות גורפות ואף [[דעת תורה|חוץ-הלכתיות]] למעמד ההנהגה הרבני, בניגוד להשקפה הדמוקרטית-קהילתית בענייני הלכה שהתחנכו עליה, ועם התנגדות חזקה לתרבות האירופאית. בהמשך המאה, נמוגה כמעט כליל השפעת הנאו-אורתודוקסיה.{{הערה|1=מורגנשטרן, עמ' 184.}} בעולם החרדי מתורצת כיום "תורה עם דרך ארץ" כאמצעי חירום שהיה נכון לשעתו בלבד כדי למנוע נטישה המונית של הדת; עם זאת, בשל מעמדו המכריע כמייסד ארגונים ושיטות שהיה להם חלק מרכזי בהקמת אגודת ישראל, ובניגוד לרבנים חדשניים אחרים בני דורו, רש"ר כן נחשב כרב מקובל בקרב הציבור והגותו נלמדת, לעיתים תוך הסתייגות או התעלמות מקטעים שונים במשנתו. שוואב, שהיה לאידאולוג [[חרדי ליטאי]], המליץ לצנזר שני מכתבים בשו"ת 'שמש מרפא' בהם דן הירש באי-תקפותן של התפישות המדעיות של חז"ל מפני ש"הם שנויים במחלוקת וודאי לא יובנו, ופרסום רק היה מביא צרות."{{הערה|שם=שפירא|מלך שפירא,[http://web.stevens.edu/golem/llevine/rsrh/shapiro_tide_in_the_shadow.pdf Torah im Derekh Erez in the Shadow of Hitler] (ראה שם עמ' 96, הער"ש 14). Torah u-Madda Journal,{{כ}} 23 בדצמבר 2007.}}. בחוגים אחדים, בעיקר בקרב יוצאי גרמניה בארצות הברית, נשתמר העיון והעיסוק במורשת 'תורה עם דרך ארץ' כערך מרכזי. נכדו, הרב [[יוסף ברויאר]], כתב {{ציטוטון|יום לפני פטירתו, אמר אלי אאמ"ו זצ"ל: 'אני מובטח בבטחון גמור – הדרך אשר הרב הירש זצ"ל הורה לנו תקרב את הגאולה'. הרי זו צוואה|המעיין, תמוז תשכ"א}}, והסביר כי תורה עם דרך ארץ היא שיטה התקפה בכל מפגש חרדי עם המודרנה, ואיננה הוראת שעה.
שורה 235:
* [[בנימין בראון]], [https://www.academia.edu/4922667/Breuer_Hirsch_and_Jewish_Nationalism Breuer, Hirsch and Jewish nationalism: change and continuity – principle versus supra-principle].
* [[יצחק היינמן]], [http://web.stevens.edu/golem/llevine/rsrh/Samson%20Raphael%20Hirsch%20-%20The%20Formative%20Years.pdf The Formative Years of the Leader of Modern Orthodoxy].
* זאב אלף, [http://traditionarchive.org/news/_pdfs/0035-0053.pdf
* מלך שפירא, [http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/745805/Professor_Marc_B._Shapiro/08._Rabbi_Samson_Raphael_Hirsch_and_Friedrich_von_Schiller Rabbi Samson Raphael Hirsch and Friedrich von Schiller].
* מרדכי ברויאר, [https://web.stevens.edu/golem/llevine/rsrh/hirschAgadaHebrew_ll.pdf מאמר ר' שמעון רפאל הירש זצ"ל על אגדת חז"ל]
| |||