קורבן (יהדות) – הבדלי גרסאות

'''[[בכור בהמה טהורה|בְּכוֹר]]''' – בכור זכר הנולד לבהמה של יהודי – יש להביאו כקורבן, ובשרו נאכל על ידי הכהנים בתחומי ירושלים. זהו הקורבן היחיד שקדושתו חלה באופן אוטומטי, מעצם היותו הנולד ראשון, גם אם בעליו לא ביצע פעולה של הקדשה. מכיוון שכך, גם בכורות הנולדים בימינו נחשבים כ[[הקדש (הלכה)|הקדש]], ואסור להשתמש בהם. לפיכך, הנוהג המקובל כיום הוא למכור לפני הלידה את הבכור, או חלק ממנו, לגוי, ובכך פוקעת הקדושה מן הבכור שיוולד.

 

 

'''[[קורבן מנחה|מִנְחָה]]''' – "מנחה" היא מתנה, לה' או לאדם נכבד{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|לב|יד}}, {{תנ"ך|בראשית|מג|יא|ללא=ספר}}.}}. השם "מנחה" התייחד לקורבן זה, הזול בקורבנות{{הערה|על פי {{תנ"ך|ויקרא|ה|יא|קצר=כן}}, אם כי, שם מדובר במנחה ללא לבונה, היקרה יותר.}}, להראות שה' מתרצה גם בקורבן זול ופשוט. מדובר על קורבן מן הצומח, בדרך כלל מ[[סולת]] [[חיטה|חיטים]] המעורבת ב[[שמן]], בתוספת [[לבונה]]. המנחה באה כקורבן בפני עצמו, בדרך כלל – על פי נדבת לבו של האדם, או כתוספת הנספחת לקורבן מן החי ([[קורבן עולה|עולה]] או [[קורבן שלמים|שלמים]]), ואז יש לצרף לה גם [[יין]] ל[[נסכים]]. בדרך כלל, הכהן לוקח בכפו '''קומץ''' מן המנחה ומקריב אותו על המזבח, ושאר המנחה ("שיריים") נאכל על ידי הכהנים בעזרה. מנחות מסוימות, כגון מנחה הבאה כנספח לקורבן, או מנחה שבעליה הוא כהן, מוקטרות כליל על המזבח.