רקונקיסטה – הבדלי גרסאות

במשך כשלוש מאות שנה נשמרו יחסי כוחות מאוזנים בין הנוצרים למוסלמים בחצי האי. החליפות האומיית היוותה כוח משמעותי, חזק ובעל עליונות ביחס לממלכות הנוצריות הקטנות, שלא היוו איום של ממש על המוסלמים. שינוי בסטטוס וביחסי הכוחות הגיע עם התפרקותה של החליפות האסלאמית ב-1031 עקב מתחים פנימיים.{{הערה|Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p. 1}} האיזורהאזור המוסלמי בחצי האי התחלק ל-36 [[טאיפה (ממלכה מוסלמית)|טאיפות]] - נסיכויות קטנות ועצמאיות. את היחלשות המוסלמים ניצלו הממלכות הנוצריות היטב וב-1085 הצליחה מלכות קסטיליה-לאון לכבוש את העיר [[טולדו]] וסביבתה. המוסלמים המאוימים ביקשו את עזרת כוחות ה[[מוראביטון]] שהשיגו ניצחונות צבאיים מול הנוצרים בתקופה מסוימת, אך לא הצליחו לכבוש את טולדו ולשנות את המומנטום החיובי הנוצרי שהלך והתחזק.{{הערה|שם=הערה מספר 20180816082957:0}} עד מחצית המאה השלוש-עשרה הצליחו הנוצרים לגבור על כוח העזר המוסלמי והחלו בפלישה נרחבת ללב הארץ. בשלב זה הצליחו הנוצרים לכבוש מחדש את רוב חצי האי האיברי, מלבד [[ממלכת גרנדה]] שבדרום. הכיבוש הגיע לקיצו עם נפילתה של גרנדה המוסלמית בידי צבאם של [[איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה|המלכה איזבלה]] ו[[פרננדו השני, מלך אראגון|המלך פרדיננד]] ב-[[1492]].{{הערה|Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p. 1-3.}}

הרקונקיסטה היא אמנם כותרת לתקופה מסויימתמסוימת, אך אינה מתארת תופעה אחידה מבחינת האידאולוגיות, המניעים והמטרות הכלולים בביטוי. קיימות גישות שונות, מההנחה שהרקונקיסטה - כרעיון הכיבוש מחדש - התנהלה כאירוע אחד ואחיד שהתמשך על פני המאות, ועד להנחה הרואה בה רעיון בסיסי, שעלה במאה השמינית ואשר פותח לכיוונים שונים במהלך הדורות, עם השינויים החברתיים והמבניים בחצי האי האיברי. המניעים המרכזיים נעים על הציר שבין אידאולוגיה דתית טהורה לבין תפיסת שייכות טריטוריאלית.{{הערה|שם, עמ' 3.}}

המניע הטריטוריאלי מתבסס על תחושת הזדהות והמשכיות לממלכה הנוצרית הוויזיגותית הקדומה, מה שיוצר תפיסה הרואה בכל [[חצי האי האיברי]] שטח השייך לנוצרים. הטענה לשייכות מתייחסת ל[[דיוקסיה]] החופפת לאיזורלאזור זה - כלומר כל שטח חצי האי האיברי ואף איזוריםאזורים מסוימים ב[[צפון אפריקה]]. הדגשת הקשר שבין הממלכה הוויזיגותית הקדומה לנוצרים הנלחמים במוסלמים בולטת בהפיכתו של מלך אסטוריאס, פילאיו (719–737 pelayo) לסמל בעיני הנוצרים בספרד. פילאיו נחשב לאחיין רחוק של רודריגו, המלך האחרון של הממלכה הוויזיגותית, והוא זה שהנחיל את התבוסה המשמעותית הראשונה למוסלמים ב[[קרב קובאדונגה|כיבוש העיר קובדונגה]] ב-722.{{הערה|שם, עמ' 4-5.}}

בחינת הכרוניקות הנוצריות השונות מהמאה השמינית ועד לרבע הראשון של המאה האחת-עשרה מצביעה על התפתחות בראיית המוסלמים בעיני הנוצרים והעצמת העוינות הנוצרית כלפיהם. בנוסף, הדימוי העצמי של הנוצרים מתחזק, מתבסס ומתאחד עם צמיחת רעיון התפתחות הממלכות.{{הערה|ברקאי, עמ' 56.}} מסוף המאה האחת-עשרה, לצד היחלשות המוסלמים, התעצמות הממלכות הנוצריות בחצי האי וחיבור מחדש למוסד האפיפיורי ול[[האימפריה הפרנקית|ממלכת הפרנקים]] שבצרפת, כיבושי הנוצרים מקבלים אופי של מסע צלב דתי ולא רק של כיבוש שטחים על בסיס זכות השייכות הקודמת.{{הערה|Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p. 24}} המסגרת הדתית כולה עוברת סטנדרטיזציה בחסות האפיפיוריות המערבית וישנה הצפה של מהגרים, צליינים ומבקרים נוצרים מערביים. הגידול באוכלוסיהבאוכלוסייה הנוצרית בחצי האי האיברי היווה תגבור ככוח עזר צבאי וחיזוק רוחני - בהיאחזו בבשורת מסעי הצלב וגאולת הקרקעות מידי הכופרים המוסלמים.{{הערה|ברקאי, רון. דימוי עצמי ודימוי אויב אצל הנוצרים ואצל מוסלמים בחצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה (מאות ח'-י"ג). חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. האוניברסיטה העברית. תשל"ט, עמ' 174}} הכרוניקות הנוצריות המאוחרות נוקטות כבר בביטויים המרמזים על תפיסה אידאית ורוחנית של מעשה הכיבוש הצבאי. בולטת במיוחד הדגשת הפולחן סביב קברו של [[יעקב הקדוש]] (Saint James, Santiago de compostela), בטקסטים המתארים אותו כלוחם שיביא לנוצרים את הניצחון בחצי האי האיברי משמיים. הפולחן עצמו נוצר כבר במאה התשיעית, אך התעצם במהלך המאות האחת עשרה והשתים עשרה.{{הערה|שם, עמ' 129.}}