מחנות הפליטים הפלסטינים – הבדלי גרסאות

כבר עם תחילת [[ועידת לוזאן]] (אפריל עד ספטמבר 1949) שזומנה על ידי [[מועצת הביטחון]] של [[האו"ם]] בעקבות המלצת [[ועדת הפיוס לארץ ישראל]] (שהורכבה מנציגי שלוש מדינות: [[ארצות הברית]], [[צרפת]] ו[[טורקיה]]) במטרה לגבש [[הסכם שלום]] כולל וקבוע בין [[מדינת ישראל]] ל[[מדינות ערב]], נכללה סוגית שיקום הפליטים בראש סדר היום. מדינת ישראל הסכימה להחזרת כ-100,000 פליטים ושיקום השאר (כ-600,000) במקום מושבם{{הערה|{{|הבקר|ג'ון קמחי|ועדת הפיוס מקווה לסיום מוצלח של השיחות עוד לפני עצרת אונ"א בספטמבר|1949/07/31|00125}}}}, תמורת פיצויים שחלקם יגיעו מישראל והשאר מהקהילה הבינלאומית{{הערה|{{על המשמר|י ושיץ|אל שכנינו|1949/03/29|00209}}}} והקרן הקיימת אף הודיעה שהיא מוכנה לשלם פיצויים עבר הקרקעות שננטשו בכדי ליישב בהם יהודים במקום הפליטים{{הערה|{{דבר|צבי רותם|מדיניות קרקעית במדינת ישראל|1949/01/20|00200}}}}. הוועידה שלחה לאזור "משלחת סקר כלכלית" כדי לבדוק את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בכל מדינה לקלוט פליטים. בראש הסקר עמד הדיפלומט גורדון קלאפ שהחל בקידום תוכניות לשיקום וגיוס כספים{{הערה|{{הצופה||תכנית קלאפ לשיקום הפליטים|1949/12/22|00120}}}}{{הערה|{{חרות||קבוצת הסקר יצאה את הארץ|1949/10/12|00114}}}}. בפועל רק [[ירדן]] שיתפה פעולה עם תוכניות השיקום, מתוך מחשבה שהכספים שיופנו לשיקום יעזרו בביסוס המדינה שהייתה בעלת משאבים מוגבלים{{הערה|{{הצופה||עבדאללה ושיחות רודוס|1949/03/10|00201}}}}. כל הפליטים שהיו בשטחה קיבלו אזרחות ירדנית, אך צעד דומה לא קרה בלבנון, בסוריה ובמצרים. בשנת 1953 הציעה ארצות הברית לתרום 800 מיליון דולר לתכניתלתוכנית שיקום הפליטים{{הערה|{{חרות||סך של 800 מיליון דולר בתכנית שיקום הפליטים|1953/11/02|00114}}}}.