יחיאל דרזנר – הבדלי גרסאות

 

==ילדות ונעורים==

 

בשל המצב הכלכלי הקשה בבית הוריו הפסיק דרזנר את לימודיו בתיכון על דעת עצמו כדי לסייע לפרנסת הבית. משך כשנה הוא עבד בעבודות זמניות, וב-[[1940]] עזב את ירושלים ועבר ל[[נתניה]], שם התחיל לעבוד בענף היהלומים. מצבו לא היה קל: הוא היה בן 18 בלבד, עליו להסתדר בכוחות עצמו, ובתחילה נאלץ ללון בבתי אריזה.

ב-[[15 באפריל]] הועברו תחת חשאיות רבה ארבעת הנידונים מכלא ירושלים אל כלא [[עכו]]. למחרת, ביום [[כ"ו בניסן]] [[תש"ז]], [[16 באפריל]] [[1947]], החל משעה 4 בבוקר הועלו הארבעה לגרדום, ללא התרעה מוקדמת, ללא וידוי, ובלי שנפרדו ממשפחותיהם. השלטונות פיזרו רמיזות כי הוצאתם להורג אינה קרובה, ואף מספר שעות לפני כן נמסר לעו"ד [[מקס זליגמן]] אשר טיפל בבקשות החנינה, כי אין הכנות לקראת ביצוע גזר דינם. בלילה לפני התלייה תוקן חוק החירום בארץ, ובוטלה כל אפשרות לערער על בתי דין צבאיים, בוטל המקסימום של שלוש תליות ביום אחד, ובוטל הנוהל של תליות ביום שלישי בשבוע. הארבעה ביקשו שרב יגיע אליהם לפני מותם, אך הם לא נענו, ולמעשה לא היה אף יהודי שידע על התלייה. כל אחד מהנידונים עלה לגרדום כששירת "התקווה" בפיו ואליו הצטרפו חבריו הממתינים לתורם. כששמעו אסירי הכלא האחרים מתאיהם את קול השירה העמומה, עמדו על רגליהם והצטרפו אל שירת ההמנון בקול גדול. יחיאל עלה שלישי אל החבל, ונאבק ארבע דקות עם המוות.

 

 

זעזוע גדול היה ביישוב עקב אירועי התליות, ויצאו גינויים מצד קהילות יהודיות רבות בעולם. באמריקה אף ארגנו כמרים אמריקאים אספות אזכרה לזכרם.