ויקיפדיה

תיאטרון בישראל – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ בוט החלפות: \1אפ\2
קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה
שורה 42:
בשנת [[1945]] אסף הבמאי [[יוסף מילוא]] חבורת שחקנים צעירים (בהם [[יוסי ידין]] ו[[חנה מרון]] שהופיעו יחדיו במסגרת להקת "[[מעין זה|מעֵין זה]]", להקת הזמר והבידור של [[הבריגדה היהודית]]) והקים את [[התיאטרון הקאמרי]]. מטרת התיאטרון הייתה להציג מחזות ברוח צעירה ובעברית "צברית" טבעית ומדוברת, בניגוד למכובדות הקלאסית של "הבימה" ולמבטא הרוסי הכבד שאפיין את שחקניה. ההצגות "[[הוא הלך בשדות]]" מאת [[משה שמיר]], שהעלה התיאטרון ב[[מלחמת העצמאות]] ו"[[הם יגיעו מחר]]" מאת [[נתן שחם]], שהועלה ב-[[1950]] ביטאו רוח זו. בין היתר ביימו בקאמרי לצד מילוא הבמאים [[פיטר פריי]], [[שמואל בונים]] ו[[היי קיילוס]], שתרמו לרוח ה[[מודרניזם]] שאפיינה את התיאטרון בשנות החמישים. הקאמרי התבונן אל עולם התיאטרון ה[[אנגלו-סקסים|אנגלוסקסי]], לא לעולם הרוסי של הבימה מזה ולא לעולם מחזות המוסר האירופאים שאפיין את "האהל" מזה. כן פנה התיאטרון במוצהר לטעם הקהל ולא ביקש לחנך אותו.
 
המדינה בראשיתה המשיכה את תפיסת התיאטרון כשופר ליצירת [[קונצנזוס]] אידאולוגי ואתוס משותף, ל[[קליטת עליה]] ולבניין החברה.{{הערה|שם=waitz|1=}} שלושת המחזות החשובים שהוצגו בשנים [[1948]]–[[1950]], "הוא הלך בשדות", "בערבות הנגב" ו"הם יגיעו מחר", נכתבו בידי אנשי "[[דור בארץ]]" (דור [[תש"ח]] או דור ה[[פלמ"ח]]) ועסקו בעיצוב הזהות הלאומית ו[[אתוס]] ה[[צבר (סלנג)|צבר]], יפה הבלורית והתואר, הלוחם האמיץ אך הרגיש, סמל [[שלילת הגולה]] וההתחלה החדשה. אתוס שמחזאי [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות השישים]], ה[[שנות ה-70 של המאה ה-20|שבעים]] וה[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שמונים]] יעסקו בניפוצו בכל דרך אפשרית.{{הערה|1=בן עמי פיינגולד, '''שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח''', [[יד יצחק בן -צבי]] 2000, עמ' 243}}
 
=== שנות החמישים===
שורה 48:
במהלך שנות החמישים, הרפרטואר, בכל התיאטראות, התחלק בין מחזאות ישראלית מודרנית שייצגה מסר גלוי או סמוי תוך הסתמכות על נושאים מההיסטוריה היהודית והישראלית, במידה משתנה של ביקורתיות.{{הערה|1=[[שמעון לוי (פרופסור)|שמעון לוי]], '''תיאטרון עברי וישראלי''', בתוך: '''[[זמן יהודי חדש]]''', [[כתר ספרים]] 2007 עמ' 248}} לבין מחזות מתורגמים קלים יחסית בהם "[[כובע הקש האיטלקי]]", "[[מריוס]]" מאת [[מרסל פניול]], "הציפור הכחולה" מאת [[מוריס מטרלינק]], "[[רביזור]]" ו"[[האדרת (מחזה)|האדרת]]" מאת [[ניקולאי גוגול|גוגול]], "[[טרטיף]]", "[[החולה המדומה]]" ו"[[הקמצן]]" מאת [[מולייר]] (בתרגומו של נתן אלתרמן{{הערה|[http://www.alterman.org.il/%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D/%D7%94%D7%A7%D7%9E%D7%A6%D7%9F.aspx הקמצן באתר יצירות אלתרמן]}}) "[[פיגמליון (מחזה)|פיגמליון]]" מאת [[ג'ורג' ברנרד שו]] ועוד. המחזה המקורי בשנות החמישים (והשישים) לא עלה על כשליש מהרפרטואר.
 
המחזאות הישראלית המקורית של התקופה הסתמכה על מסורת "ישר מן החיים", מילת המפתח הייתה רלוונטיות ולוקליות, המחזה צריך לומר דבר מה המתקשר לחיי הארץ,{{הערה|שם=waitz|1=}} החומרים מהם נוצרו המחזות היו, בנוסף לחוויות מלחמת העצמאות גם חיי ה[[קיבוץ]] (למשל "[[חדווה ואני]]", [[אהרון מגד]], [[1954]]), ה[[מעברה]] וה[[העלייה ההמונית]] (למשל "[[קזבלן]]", יגאל מוסינזון, [[1953]]) והחיים העירוניים במדינת ישראל מנקודת מבט סאטירית (מחזותיו של [[אפרים קישון]] כגון "שמו הולך לפניו", 1953; "שחור על גבי לבן", [[1954]]; "הכתובה", [[1959]] ו-"אף מילה למורגנשטרן", [[1960]] ו"[[איי לייק מייק]], אהרון מגד, [[1956]]). במהלך שנות החמישים הופיעו על בימות "הבימה" ו"האהל" לבדם כשלושים מחזות מקוריים, זאת לעומת כשלושה-ארבעה בלב שהוצגו במהלך [[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות הארבעים]].{{הערה|שם=sixties|1=בן עמי פיינגולד, '''שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח''', [[יד יצחק בן -צבי]] 2000, עמ' 243}} בתקופה זו נוצרו פחות אלגוריות מקראיות, שהיו נפוצות בעיקר בתיאטרון האהל, הבולטת שבהן היא "[[אכזר מכל המלך]]" ([[נסים אלוני]], הבימה, 1953) ונושא [[השואה]] כמעט ולא עלה, כאשר יוצא דופן הוא "[[בעלת הארמון]]" ([[לאה גולדברג]], הקאמרי, [[1955]]). ב-1965 הוצגו לראשונה "לוחמים עייפים", אנטי-הירואים ב"מחזה רגיל" מאת [[יורם מטמור]] (הקאמרי, 1956).{{הערה|שם=sixties|1=}}
 
במקביל, המשיכו להתקיים התיאטראות הקומיים/ "המטאטא" הוותיק פעל עד 1954, ב-[[1957]] הקימו השחקנים [[גדעון זינגר]], [[יעקב בן סירא]], [[ראובן שפר]] ו[[שמעון בר]] והבמאים [[שמואל בונים]] ו[[שרגא פרידמן]] את "[[מועדון התיאטרון (תל אביב)|מועדון התיאטרון]]", ששילב משחק, תנועה סטירה ושירה. [[תיאטרון סמבטיון]] נוסד אף הוא באותה שנה.
שורה 59:
במקביל לתיאטראות הגדולים נפתחו במות ניסיוניות כגון "[[תיאטרון זווית|זווית]]", "פרסה", "[[תיאטרון זירה|זירה]]" ו"[[תיאטרון צוותא]]" בסגנון "[[אוף ברודוויי]]", שראו אף הן הצלחה גדולה והביאו לישראל את [[מחזה אבסורד|מחזות האבסורד]] מאת [[ברטולד ברכט]], [[סמואל בקט]], [[אז'ן יונסקו]] ו[[אדוארד אלבי]]. מחזות אלה ([[מחכים לגודו]], [[מי מפחד מווירג'יניה וולף? (מחזה)|מי מפחד מווירג'יניה וולף?]], [[רשומון]]) עברו לא פעם מהבמה הקטנה אל התיאטרון הרפרטוארי הציבורי וזכו להצלחה מפתיעה. באותה תקופה החל להתבלט אחד מגדולי מחזאי ישראל ומן המקוריים שבהם, [[נסים אלוני]],{{הערה|{{nrg|עודד מרום|גילה אלמגור: זכיתי לעבוד עם אלוני|894/758|26/5/2009|47|1}}}} במחזות מקוריים ששאבו את השראתם מעירוב ייחודי של עברית וישראליות עם רוח האבסורד, בהם "[[בגדי המלך]]" (הבימה, 1961), "[[הנסיכה האמריקאית]]" ([[תיאטרון העונות]], 1963), "[[הכלה וצייד הפרפרים]]" ([[בימות]], 1967), "[[הדודה ליזה]]" (הבימה, 1969) ו"[[הצוענים של יפו]]" (הבימה, 1971). לא רק חידושים בדרמה, גם חידושים צורניים כבמה ריקה מתפאורה, שימוש באביזרים סמליים וכדומה, נקלטו בישראל במהירות מפתיעה. כדברי [[שוש וייץ]]: "לא פעם מוצג מחזה באוף-אוף-ברודוויי בתחילת השנה ובאוף-תל אביב בסופה".{{הערה|שם=waitz|1=}}
 
החשיפה לחו"ל, ריבוי האולמות וצמאון הקהל העמידו בפני המחזאי הישראלי של התקופה נורמות חדשות ואתגר איכותי שקידם את המחזאות הישראלית.{{הערה|1=בן עמי פיינגולד, '''שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח''', [[יד יצחק בן -צבי]] 2000, עמ' 258}}
 
ההצלחה הקופתית הגדולה ביותר של התקופה הייתה הפקת ה[[מחזמר]] "[[שלמה המלך ושלמי הסנדלר]]" מאת [[סמי גרונמן]] ב-[[1964]] בקאמרי בבימויו של [[שמואל בונים]], בתרגומו של נתן אלתרמן, עם 12 שירים פרי עטו, שהולחנו בידי [[סשה ארגוב]] ועם השחקנים [[אילי גורליצקי]], [[יונה עטרי]] ו[[רחל אטאס]]. ההצלחה הגדולה הביאה ליצירת המופע "[[שוק המציאות]]", עם צוות דומה. נתן אלתרמן, שיצר יצירות בידוריות רבות לבמה, הופיע בשנות השישים גם כמחזאי רציני במחזות "[[כנרת כנרת]]" (הקאמרי, 1961), הממשיך עדיין את קו המחזאות של שנות החמישים עם עלילה אודות הקמת [[דגניה א'|דגניה]]; "[[פונדק הרוחות]]" (הקאמרי, 1962) שנטוע כבר בעולם האמנות והפנטזיה, ללא הקשר ישראלי קונקרטי; "[[משפט פיתגורס (מחזה)|משפט פיתגורס]]" (הבימה, 1965) ו"אסתר המלכה" (הקאמרי, 1966).
שורה 72:
בראשית שנות השבעים הוקמו התיאטראות העירוניים [[תיאטרון באר שבע]] ו[[תיאטרון החאן]] ב[[ירושלים]]. בשנת [[1978]] הקימה [[ההסתדרות]] את [[תיאטרון בית ליסין]].
 
השילוב בין יוצרים צעירים רבים והאווירה בישראל של התקופה (אווירה שהושפעה מהקובץ "[[שיח לוחמים]]" וכונתה באירוניה "יורים ובוכים") עוררה פרץ של מחזאות שקרא ל"שחיטת [[פרה קדושה|פרות קדושות]]" ולהריסת מיתוסים ובראשם מיתוס הצבר, כך למשל מחזור מחזותיו של [[אברהם רז]] "לא ביום ולא בלילה" (צוותא, 1968), "ליל העצמאות של מר ישראל שפי" (הבימה, 1972) ו"אינה גורפינקל חוזרת" (צוותא, 1972). אל הרס המיתוסים הצטרפו גם מחזאים וותיקים כגון יגאל מוסנזון ב"שמשון - רקוויאם לארץ פלשתים" (הבימה, 1969).{{הערה|1=בן עמי פיינגולד, '''התיאטרון הישראלי והמחזה המקורי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח''', [[יד יצחק בן -צבי]] 2008, עמ' 188-194}} בד-בבד, פרחו [[קברט]]ים סאטיריים חריפים שביקרו את המלחמה ומדיניות הכיבוש. כבר באוגוסט [[1968]] הועלה הקברט "[[את אני והמלחמה הבאה]]" שחיבר [[חנוך לוין]]. שיא הביקורת הבוטה שהועלתה על הבמה עד [[מלחמת יום הכיפורים]] היה המחזה "[[מלכת אמבטיה]]" שביקר את אווירת ה[[אופוריה]] בה הייתה שרויה הארץ. מאז השערוריה שחוללה הבוטות של "מלכת אמבטיה" הקפידו המחזאים להסתיר את הביקורת בתוך משלים כמו "[[חפץ (מחזה)|חפץ]]" של חנוך לוין, "[[זה מסתובב]]" (תיאטרון המרתף, 1970) ו"מושל יריחו" (הקאמרי, 1975) של [[יוסף מונדי]], "[[נמר חברבורות]]" (תיאטרון חיפה, 1974) של [[יעקב שבתאי]], "מי תהום" של [[הלל מיטלפונקט]] ו"[[נפוליון - חי או מת!]]" של נסים אלוני.{{הערה|1=[[שמעון לוי (פרופסור)|שמעון לוי]], '''תיאטרון עברי וישראלי''', בתוך: '''[[זמן יהודי חדש]]''', [[כתר ספרים]] 2007 עמ' 250-251}} המגמה הבולטת במחזות אלה הייתה ניפוץ אתוס הצבר, כפי שאמר יהושע סובול בראיון ל[[עמנואל בר-קדמא]]: "אורי [הצבר האולטימטיבי, גיבור 'הוא הלך בשדות'] הוא קורבן של מלחמה מיותרת שהרסה את חייו".{{הערה|1=עמנואל בר-קדמא, '''30 שנה, שלושה מחזות, סיפור אחד''', [[ידיעות אחרונות]], 1 בדצמבר 1978}}
 
חלק מאמנות המשלת הביקורת והאלגוריה מחברת את תיאטרון התקופה עם המסורת הוותיקה של המחזאות הישראלית - המחזת מחזות מקראיים. כך מופיעים באותה תקופה "[[כתר בראש]]" של יעקב שבתאי אודות ימי מלכותו האחרונים של [[דוד המלך]] (הקאמרי, 1969), "סיפור אוריה" על [[אוריה החתי]] ([[במת השחקנים]], 1967), "סדום סיטי" מאת [[בנימין גלאי]] (תיאטרון חיפה, 1968), הטרילוגיה "מורד ומלך" על [[מרד אבשלום]] (תיאטרון חיפה, 1968), "הלוך וחזור: שלושה מערכונים על [[אדם הראשון|אדם]], חווה והנחש" (הבימה, 1970) ו"הפרוטוקולים הפרסיים" (החאן, 1972) מאת [[ישראל אלירז]], "שלום שלום ואין שלום" (הבימה, 1973) מאת [[יוסף בר-יוסף]] ו"[[אוכלים]]" אודות המלך [[אחאב]] ו[[נבות היזרעאלי]] מאת [[יעקב שבתאי]] ([[1977]]). כמו כן הועלו באותה תקופה מחזות קלאסיים בעלי מגמה ביקורתית כגון עיבודו של נסים אלוני ל[[ליזיסטרטה]] מאת [[אריסטופאנס]] (הקאמרי, 1969) בה נשי אתונה מצהירות שיימנעו מיחסי מין עם בעליהן עד שיסכימו לשים קץ למלחמה, "[[מדיאה]]" (הקאמרי, 1971) ו"חיי [[קליגולה]]" בעיבוד יעקב שבתאי (צוותא, 1975).
 
נושא נוסף שהעסיק את מחזאות ה"כאן ועכשיו" היה "ישראל השנייה", אודות ה[[מזרחים]], מפוני המעברות והדור השני לעלייה ההמונית. בין המחזות שעסקו בנושא ניתן למנות את [[קריזה (הצגה)|קריזה]] מאת [[איציק ויינגרטן]] ויהושע סובול (תיאטרון חיפה, 1976) ששילב חומרים אותנטיים של בני [[עיירת פיתוח]], רובם יוצאי [[צפון אפריקה]] ויחסיהם עם [[אשכנזים]] בני קיבוץ שכן וכלל מוזיקה מאת [[שלמה בר]], "צ'רלי קצ'רלי" מאת [[דני הורוביץ]] (החאן, 1977)ו"אופניים לשנה" (תיאטרון חיפה וסדנת תיאטרון קריית שמונה, 1979).{{הערה|1=בן עמי פיינגולד, '''התיאטרון הישראלי והמחזה המקורי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח''', [[יד יצחק בן -צבי]] 2008, עמ' 169}}
 
תנועת ה[[חזרה בתשובה]] למקורות יהודיים ולמסורת יהודית מצאה הד בהצלחה חסרת התקדים של ההצגה "[[איש חסיד היה]]" (בימות, 1968), [[קולאז']] של [[סיפור חסידי|סיפורים חסידיים]] שהציגו לראשונה על הבמה הישראלית יהודים גלותיים דתיים בהקשר חיובי. שנה לאחר מכן העלה יעקב אגמון את המחזמר "[[בוסתן ספרדי]]" (בימות, 1969) לפי סיפורי [[יצחק נבון]], בהצלחה גדולה.
שורה 196:
* [[דן אוריין]], '''דמות הערבי בתיאטרון הישראלי''', אורעם, 1990
* [[בן עמי פיינגולד]], '''השואה בדרמה העברית''', [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], 1989
* [[בן עמי פיינגולד]], '''שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח''', [[יד יצחק בן -צבי]] 2000, עמ' 241-260
* [[בן עמי פיינגולד]], '''התיאטרון הישראלי והמחזה המקורי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח''', [[יד יצחק בן -צבי]] 2008, עמ' 205-187
* [[בן עמי פיינגולד]], '''תש"ח בתיאטרון''', [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], 2001
* [[דן אוריין]], '''יהדותו של התיאטרון הישראלי''', [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], 1998
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/תיאטרון_בישראל"