קם ליה בדרבה מיניה – הבדלי גרסאות

'''קם ליה בדרבה מיניה''' ('''קלב"מ''') הוא ביטוי [[הלכה|הלכתי]] (פירוש מילולי מ[[ארמית בבלית]] - עומד בפני הגדול ממנו) שמשמעותו: כאשר מגיעים לאדם שני עונשים על מעשה אחד, או על שני מעשים שנעשו בו זמנית, הוא מקבל רק את העונש החמור מביניהם.

ב[[תורה]] מופיעים מספר מקורות מהם נלמד דין זה. הראשון נמצא ב[[ספר שמות]], ב[[פרשת משפטים]]{{הערה|{{תנ"ך|שמות |כא, |כב-|כג}}}}: "וכי ינצו אנשים, ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענש יענש ... ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" כלומר, אם האשה מתה, הרי אין המכה משלם לאב את דמי הולדות, מכיוון שהוא מחויב מיתה על אותו מעשה של הכאת האשה. אך אם האשה לא מתה, הרי שהוא מחויב לשלם.

מקור שני, גם הוא בפרשת משפטים, נמצא בפרשת "[[בא במחתרת]]"{{הערה|{{תנ"ך|שמות |כב, |א-|ב}}}}: "אם במחתרת יימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים. אם זרחה עליו השמש דמים לו, שלם ישלם..." כלומר, גנב שבא במחתרת פטור מלשלם, מכיוון שהיה מותר להורגו בזמן הפריצה. אך במצב שאין לו [[דין מוות]], עליו לשלם.

מקור שלישי מתייחס למקרה שבו אדם מחויב עונש [[מלקות (הלכה)|מלקות]] וממון, ששם כתוב{{הערה|[[{{תנ"ך|דברים]] |כה, |ב}}}}: "והפלו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר" ודרשו [[חז"ל]]{{הערה|[[תלמוד {{בבלי|בבלי]], [[מסכת מכות|מכות]] ד, |ב}}}}: "על רשעה אחת אתה מחייבו, ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות" כלומר, אם הוא חייב גם ממון הרי הוא לוקה ואינו צריך לשלם. לכלל זה יש יוצא מן הכלל יחיד - הדין של [[מוציא שם רע]] שייחודי בכך שהאיש שמוציא לאשתו שם רע מחויב גם בקנס כספי וגם במלקות. אכן ישנם עוד מקרים שנענש רק בממון ונפטר מהמלקות. בעדים זוממין שהעידו שאדם חייב לחבירו כסף, משלמים ולא לוקין. (משנה במסכת מכות). ומכה חבירו הכאה שיש בה שווה פרוטה, אף שהיה צריך ללקות על הלאו של "לא יוסיף", בכל זאת משלם.

כאשר שני העונשים המוטלים עליו הם [[ארבע מיתות בית דין|מיתה]] ומלקות, נחלקו ה[[תנאים]]{{הערה|{{בבלי|מכות |יג|ב}}}} האם אומרים קם ליה בדרבה מיניה או לא. לדעת [[רבי עקיבא]], הכלל חל ולא ילקה, ואילו לדעת [[רבי ישמעאל]], ילקה, מאחר שהמלקות יכולות להיות חלק מההמתה ולא עונש "אחר".

המיתה שפוטרת מתשלום היא רק מיתה בידי אדם, כלומר [[מיתת בית דין]], או מקרה שבו אפשר להמית את האדם ללא [[בית דין (הלכה)|בית דין]], כגון [[רודף]] או בא במחתרת. אם דין המוות הוא בידי שמים, כמו בדוגמת המשנה לגבי אדם ששרף חפץ של חבירו ב[[יום הכיפורים]] (שחייב [[כרת]]), לדעת רבי [[נחוניא בן הקנה]]{{הערה|{{בבלי|כתובות |ל, |א}}}} גם בזה יש קלב"מ, אך להלכה לא נפסק כמותו. למרות זאת, [[רש"י]]{{הערה|[[מסכת {{בבלי|בבא קמא|בבא קמא]] ע|א}}, א ד"ה "לא מפקינן מיניה"}} מביא את דעת ה[[גאונים]], שבמקרה זה יוכל הניזק לתפוס בכח את דמי נזקו מממונו של המזיק, למרותעל אף שבית דין לא יחייב אותו. [[ראשונים]] אחרים חולקים וסבורים שהניזק אינו יכול לתפוס, למרות הסכמתם העקרונית בדבר חיוב המזיק בדיני שמיים, ויש אומרים שאינו חייב אף בדיני שמיים.

כשמתחייב מלקות וממון - להלכה ילקה ולא ישלם, למעט שני מקרים: [[עדים זוממים]] שזממו לחייב אדם ממון שלא כדין, והרי הם מתחייבים ממון מדין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ומלקות בגלל הלאו "[[עדות שקר|לא תענה]]", הכלל הוא שחיוב הזוממין חזק יותר מחיובם כלפי שמים, וישלמו - "כל המשלם אינו לוקה". המקרה השני הוא חובל בחבירו, שחייב מלקות על שהכה את חבירו, וכן ממון - פיצוי על הנזק - משלם ולא לוקה, מכיוון שחסה התורה על ממונו של הנחבל{{הערה|על פי מכות דף ד, כתובות דף לב}}. גם כאשר אדם אחד מחויב [[ארבע מיתות בית דין|בבי"ד]] שתישני סוגי מיתות, נותנים לו את המיתה החמורה מדין קים לה בדרבה מינה{{הערה|{{בבלי|יבמות |לב, |א}}}}, ואמנם לפי שיטת [[רבי יוסי]], נותנים לו בכזה מקרה את העונש הראשון שהתחייב בו, ולא משנה מה חמור יותר.