הבדלים בין גרסאות בדף "מבצע שומרון"

מ
הגהה
(←‏פתיח: פרט שולי שאין מקומו בפתיח)
מ (הגהה)
| שם = מבצע שומרון
}}
'''מבצע שומרון''' הוא [[פעולות התגמול|פעולת תגמול]] שנערכה ב-[[10 באוקטובר]] [[1956]] נגד משטרת [[קלקיליה]], בתגובה לשני מעשי רצח בישראל שנעשו על ידי מחבלים שבאו מ[[ירדן]]. מבצע זה היה מבצעפעולת התגמול האחרוןהאחרונה לפני [[מלחמת סיני|מבצע קדש]]. 18 לוחמי צה"ל נהרגו במבצע ו-68 נפצעו. לירדנים היו כ-88 הרוגים ו-15 פצועים.
 
==רקע==
ב-[[4 באוקטובר]] 1956 חדרה לישראל חוליה, ורצחה חמישה מעובדי [[סולל בונה]] בכביש [[באר שבע]]-[[סדום]] ([[כביש 25]]). חברי החוליה נעצרו בשובם לירדן על ידי משטרת ירדן, אך [[המלך חוסיין]] הורה לשחררם. ב-[[9 באוקטובר]] רצחו מסתננים מירדן שני פועלים בפרדס ליד [[אבן יהודה]]. הם כרתו את אוזניהם ולקחו אותן עמם כדי להוכיח שביצעו את משימתם.{{הערה|[[מיכאל בר-זוהר]], '''בן-גוריון''', כרך ג, פרק ה, עמ' 1225.}} צה"ל העריך כי הרוצחים נשלחו על ידי שלטונות ירדן. למחרת, ב-10 באוקטובר, כונסה הממשלה[[ממשלץ ישראל]] לישיבת חירום ואישרה את הצעת הרמטכ"ל [[משה דיין]] להרוס בתגובה יעד חשוב – מצודת המשטרה ב[[קלקיליה]], כ-15 קילומטרים מאבן יהודה. פקודת המבצע הורתה לכבוש את המצודה ולפוצץ אותה, וכן להשמיד את הכוח הירדני שנמצא בה.{{הערה|שם=מלחמות הגבול 424|[[בני מוריס]], '''מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956''', עמ' 424.}} המשימה הוטלה על חטיבת [[חטיבת הצנחנים|הצנחנים]] בפיקודו של [[אריאל שרון]].
כדי להימנע מהרג אזרחים, תוכננה הפעולה כך שהכוחות לא יכנסו לאזורי מגורים בקלקיליה.{{הערה|שם=מלחמות הגבול 424}}
מבצע שומרון יצא לפועל ב-10 באוקטובר. הייתה זו פעולה רחבת היקף בעיר מרכזית ומול מטרה גדולה, [[מצודת טגארט]].
כוחות צה"ל שהשתתפו במבצע:
* גדוד [[חטיבת הצנחנים|נח"ל מוצנח]] 88 בפיקודו של [[מרדכי גור]] - פוצץ את בניין משטרת קלקיליה והמצדית הצפונית.
*[[חטיבת הצנחנים|גדוד 890]] בפיקודו של [[רפאל איתן]], שימש כ[[עתודה (צבא)|עתודה]] מצפון מזרח לבניין המשטרה. נערכו ליד קיבוץ [[אייל (קיבוץ)|אייל]].
*[[חטיבת הצנחנים|סיירת הצנחנים]] בפיקודו של [[יהודה רשף]] חסמה את הדרך בין הכפר [[עזון]] לקלקיליה, כדי למנוע הגעת תגבורת ירדנית.
* כוח עתודה ([[חרמ"ש]]) מגדוד 79 של [[חיל השריון]], בפיקודו של הסמח"ט [[יצחק חופי]] עסק בחילוץ כוח הסיירת. נערכו בנווהב[[נווה ימין]].
* כוח תותחנים בפיקודו של מפקד הסיוע אלכס פרג:
** סוללת [[תותח 25 ליטראות|תותחי 25 ליטראות]] מגדוד 402
** סוללת תותחי הוביצר צרפתי 155 מ"מ מודל M-50, מגדוד 403 שהיתה ממוקמת 13.5 ק"מ מהיעד.
** שתי סוללות [[מרגמה|מרגמות]] 120 מ"מ נגרר מתוצרת [[סולתם]] מגדוד 332
** פלגה מ[[גדוד הזרקורים|יחידת זרקורים]]
* כוח עתודה מ[[גדוד 52]] של [[חטיבת גבעתי (תש"ח)|חטיבת גבעתי]] בפיקודו של [[יצחק בר-און]]
* מחלקת טנקים מגדוד 9 של [[חטיבה 7]], בפיקודו של צבי דהב.
* צוות האזנה מ[[יחידה 8200|יחידה 515]] (כיום, [[יחידה 8200]])
 
=== כיסוי מודיעיני ===
יחידה 515 קיימה מאמץ האזנה מקדים לרשתות צבא ירדן שנחשבו לבין המתקדמות באזור. צוות ההאזנה הגיע למבצע כשהוא מכיר את מערך הקשר בגזרה, את זיהוי התחנות ברשתות, הקודים שבשימוש ונוהלי הקשר הקרביים.
הצוות, בפיקודו של משה גולן (לימים סא"ל ביחידה) התמקם ב 10.10.56 באוקטובר 1956 בשעה 18:00 אל מול קלקיליה כשברשותו רכב עם ציוד האזנה. הצוות עמד בקשר ישיר עם [[קצין מודיעין|קצין המודיעין]] של הכוח הלוחם ודיווח לו על ידיעות בעלות חשיבות טקטית שנקלטו כגון הערכותהיערכות הכוחות, בקשות תגבורת, ידיעות על תנועת כוחות, דו"חות מצב, ודו"חות של האויב על תנועות כוחותינוכוחות צה"ל.
 
=== הונאה ===
לאחר שהמבצע הסתבך [[יצחק רבין]] ביצע פעילות באזור [[ג'נין]] בשבילכדי להעסיק את הירדנים וכך להוריד את העומס מכוח החסימה.
 
== מהלך המבצע ==
ההשתלטות וטיהור המצודה ארכו שעתיים, במהלכן נהרגו שמונה חיילי צה"ל ונפצעו 29. לאחר מכן פוצץ המבנה.{{הערה|שם=מלחמות הגבול 424}}
 
=== הסתבכות וחילוץ כחכוח החסימה ===
סיירת הצנחנים נשלחה לחסום את הכביש שבין כפר [[עזון]] לקלקיליה והתמקמה כ-10 קילומטרים ממזרח לקלקיליה.
פלוגת הסיור הניחה מארב לטור תגבורת של הלגיון הירדני שנע מעזון ומנה תשעה כלי רכב. הלוחמים הירדנים היו מודעים לשגרת הלחימה של צה"ל ונוכח המארב יצאו מכלי הרכב, התארגנו, תקפו וכיתרו את כוח הבלימה של הצנחנים.{{הערה|בני מוריס, '''מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956''', עמ' 424–425.}}
רבים נפגעו, בהם המ"פ [[יהודה רשף]] וסגנו [[יאיר תל צור]]. סג"ם [[דב תמרי]] לקח את הפיקוד, ארגן הגנה וחיכה לחילוץ. תמרי הנחה את [[שלמה גל (איש המוסד)|שלמה גל]] הקתה[[קת]] לטווח את ה[[ארטילריה]] על מנת לבלום את החיילים הירדנים שכיתרו את הכוח. גל טיווח את ההפגזה ביעילות, למרות התנאים הקשים והחשכה, כך שהפגזים פגעו במרחק של 50 מטר מהסיירת והגנו עליה עד החילוץ (על פעולתם בקרב זכו תמרי וגל ב[[עיטור העוז|עיטור העוז)]]). במקביל פקד שרון על מוטהגור לשלוח כח על רקום לחלץ את הסיירת. מוטהגור סירב בטענה חוסרלחוסר בתחמושת. הוא פקד על [[רפאל איתן|רפול]], שהיה ממוקם במטע הזיתים של קיבוץ אייל והיה אמור לכבוש את [[חורבת צופין|חרבת צופין]], לרוץ עם פקודיו ברגל מרחק 13 ק"מ לאותה משימה. רפול יצא למשימה בריצה מטורפת. לאחר זמן קצר המשימה בוטלה, ואל הסיירת נשלח גדוד [[חיל רגלים ממוכן|חרמ"ש]] על זחלמיםזחל"מים שחנה ב[[נווה ימין]], בפיקודו של סגנו של שרון, [[יצחק חופי]]. בעקבות התקדמות גדוד החרמ"ש נסוגו הירדנים מזרחה.
 
הטור בן תשעת הזחלמים הגיע לכביש דרך סימטאות קלקיליה וחבר עם הפלוגה הנצורה בשעה 2:30 בלילה. במקביל, חגו מעל זירת הקרב ארבעה מטוסים ישראלים (שני "[[P-51 מוסטנג|מוסטנג]]" ושני "הרוורד[[הרווארד (מטוס)|הרווארד]]"), שאיימו על החיילים הירדנים מן האוויר.{{הערה|שם=מלחמות הגבול 425|בני מוריס, '''מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956''', עמ' 425.}} במהלך ההתקפה, האשימו [[חוסיין, מלך ירדן]] והרמטכ"ל הירדני את ישראל בשימוש במטוסיב[[מטוס סילון|מטוסי סילון]] ומאחר שלבריטים היו טייסות מטוסי סילון ב[[עמאן]], ביקשו מהם חיפוי אווירי, בטענה שמכיוון שלירדן אין מטוסים כאלה, על בריטניה לאזן את הכוחות כפועל יוצא של חוזה ההגנה הבריטי-ירדני. בריטניה נמנעה מלהפעיל את [[חיל האוויר המלכותי]], אך הודיעה לישראל על בקשה זו עוד במהלך הקרב.{{הערה|בני מוריס, '''מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956''', עמ' 426–427.}}
 
לאחר החבירה, נעו הזחל"מים בחזרה מערבה לכיוון קלקיליה, כשעליהם חיילים ובהם פצועים והרוגים.{{הערה|שם=מלחמות הגבול 425}} אחדים מהפצועים שכבו על האלונקות על דופנות הזחל"מים. מתחת למוצבי חרבת צופין נתקלה השיירה בחסמים של הלגיון. אש חזקה כיסתה את הכביש. נהגים איבדו את העשתונות.
חמישה צנחנים נוספים נהרגו ועשרים נפצעו.{{הערה|שם=מלחמות הגבול 425}}
שני הזחל"מים הראשונים עברו את האש. הזחל"ם השלישי נפגע והתהפך, והאחרים חלפו על פניו. שמונה אנשים נשארו בו.
שמונה זחלמיםזחל"מים הצליחו להמשיך אל מצודת המשטרה ההרוסה, שהיתה עדיין בידי הכוח שפשט עליה, אולם בזחלםבזחל"ם שנותר תקוע בתעלה ליד חרבת צופין היו שני צנחנים פצועים.{{הערה|שם=מלחמות הגבול 425}}
חמישה בריאים חילצו את עצמם מיד, וחזרו ברגל לקיבוץ אייל.
ארבעה זחלמיםזחל"מים חזרו למקום, והביאו את שני הפצועים ואת הזחלםהזחל"ם הנטוש לתחום ישראל, אולם מבצע זה גבה שני הרוגים נוספים.{{הערה|שם=מלחמות הגבול 425}}
שלושה לוחמים, [[יוסף קולר]], [[חיים רוטקופף]] ו[[יצחק זכרוביץ]], נשארו בזחל"ם הפגוע, העמידו פני מתים ולפנות בוקר חזרו לישראל בלחימה דרך הקווים הירדניים. על תפקודם עוטרו ב[[עיטורי צה"ל|צל"ש הרמטכ"ל]].
 
בתגובה להפגזות צה"ל, הפגיזו הירדנים את היישובים [[ניר אליהו]], נווה ימין ו[[אייל (קיבוץ)|אייל]], הסמוכים לקלקיליה.
===עיטורים===
עשרה מחיילי צה"ל זכו בעיטורים על פעולתם במבצע:
* סגן [[פנחס נוי]] , נח"ל מוצנח - [[עיטור הגבורה]].
* טוראי [[דן זינגר]], נח"ל מוצנח - [[עיטור העוז]].
* טוראי [[אליהו סרוסי]] - עיטור העוז.
 
==== האיחור בקבלת העיטורים ====
מבצע שומרון התרחש באוקטובר 1956. הצל"שים אושרו ב-1957 וחלק מהלוחמים עוטרו בצל"שים ולא קיבלו אותם (יזרעאלי ורוטקופף נפלונהרגו במבצע קדש ב-1956), וכך חלק מהמשפחות לא ידעו על הצל"ש. לאחר בקשה של תא"ל קולר מראש אכ"א [[אלעזר שטרן]] לתיקון הטעות, העניק אלוף פיקוד המרכז [[יאיר נוה]] את תעודות הצל"ש ל[[יצחק זכרוביץ]], ל[[יוסף קולר]] ולמשפחות של צבי יזרעאלי ו[[חיים רוטקופף]] במאי 2006.{{הערה|שם=צלש מאוחר}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.gvura.org/a343142-מוטב-מאוחר-מאשר-אף-פעם|כותרת=מוטב מאוחר מאשר אף פעם|אתר=www.gvura.org|תאריך_וידוא=2019-11-11}}}}
 
===המחלוקת לפני המבצע ואחריו===
===ביקורת===
הכוח שתקף את משטרת קלקיליה נתקל בהתנגדות חזקה מהצפוי, ובנוסף לכך הירדנים הצליחו לכתר את כוח החסימה. נראה היה שהצבא הירדני התכונן לפעולת תגובה ישראלית, הן מבחינת המקום והן מבחינת הזמן. ראיה לכך ניתן לראות במספר הנפגעים הגדול ובמספר העיטורים שהוענקו לאחר הקרב - שיש הטוענים{{דרושה הבהרה|מי הם?}} שמהווה מדד למידת הסטייה מתוכנית הקרב המקורית. לפני הפעולה נשמעו דעות במטכ"ל, שפעולה מהסוג שתוכנן, ובוצע בסופו של דבר, הפכה להיות תגובה שגרתית מדי, ושיש לגוון את שיטות הפעולה. למשל, מפקד גייסות השריון [[חיים לסקוב]] הציע לתקוף את היעד באמצעות כוח משוריין. אולם הרמטכ"ל דיין דחה את ההצעה, והעדיף להוציא אל הפועל פעולת חי"ר נוספת, בתוך יום אחד בלבד מהרצח באבן יהודה.
 
ב-14 באוקטובר ניהלו הקצינים שהשתתפו במבצע, ובראשם שרון, [[תחקיר מבצעי|תחקיר]] על הפעולה, בו נמתחה ביקורת קשה על הרמטכ"ל דיין ועל המטה הכללי, לגבי היבטים שונים של הקרב: אי כיבוש חרבת צופין, תזמון הסיוע הארטילרי, פעילות חיל האוויר והיבטים נוספים. ב-17 באוקטובר כינס דיין את הקצונה הבכירה שהיתה מעורבת במבצע לתחקיר נוסף, בו פירט בפניהם מספר אילוצים מדיניים שהשפיעו על תכנון המבצע, בין היתר: הרצון להימנע מפגיעה באזרחים ומאמץ להימנע מהתערבות חיל האוויר הבריטי. בפתיחת הדיון ביקש לשמוע ביקורת מהמשתתפים, וזו אכן נמתחה כלפיו. אלא שדיין תקף בתגובה את מותחי הביקורת ובמיוחד את שרון, אותו האשים בחוסר רגישות לאבידות ובאי-ציות לפקודה להמתין עשר דקות בין סוף הריכוך הארטילרי ותחילת ההסתערות על המצודה.{{הערה|שם=מלחמות הגבול 425–426|בני מוריס, '''מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956''', עמ' 425–426.}}
 
בדיון במטכ"ל אחרי הפעולה, מתח מפקד [[פיקוד הדרום]], אל"ם [[אסף שמחוני]], ביקורת חריפה על אופן ביצוע הפעולה. הוא טען שתכנון ואישור הפעולה נעשה בין הרמטכ"ל למח"ט הצנחנים שרון, מבלי לערב את [[אג"מ]] ואת [[פיקוד המרכז]]; שלא התבצעה הערכת מצב יסודית - ואכן לא ניתן היה לעשות זאת בלוח הזמנים בן היממה שנקבע לנוהל הקרב; שכוח החסימה היה מיותר, ובכל מקרה הוצב במקום לא נכון מבחינה טקטית; שתוכנית הפעולה העידה על זלזול בכושר הלחימה של הירדנים: לא הוקצה כוח אש חזק מספיק כנגד מבנה המשטרה, דבר שאיפשר לירדנים לירות באופן יעיל על הכוח המסתער, וכן הסיוע הארטילרי לפני ההסתערות היה מועט והופסק מוקדם מדי. בסיכום הדיון, הרמטכ"ל דיין הודה בחצי פה בנכונות הטענות, ולאחר מכן כתב ביומנו: "פעולת קלקיליה היכתה הדים יותר מכל פעולת גמול קודמת שנערכה בחזית הירדנית, ובראש ובראשונה החריפה מאד את יחסינו עם הבריטים... השיטה מחייבת רוויזיה... סיבת הסיבות למצב שנוצר בקלקיליה... (הייתה שהתגובה שלנו הייתה שגרתית מדי)".{{הערה|משה דיין, '''אבני דרך - אוטוביוגרפיה''', הוצאת עידנים 1976, עמ' 250–251.}}
 
לדברי ההיסטוריון [[בני מוריס]], פעולת התגמול בקלקיליה הביאה את הקצונה של צה"ל ל"הכרה ברורה, כי מדיניות פשיטות הגמול מיצתה את עצמה". לדברי דיין, נוצרה הסכמה לכך ש"השיטה הנוכחית טעונה שינוי". בכנס שהתקיים ב-17 באוקטובר, אמר: "נראה שאנו עומדים במיפנה בנוסח הפעולות שלנו בעתיד. תהיה אתנחתה, שבה נחשוב מחדש היטב את שיטת התגמול שלנו". [[יצחק רבין]], שהיה אז אלוף פיקוד צפון, כתב בזיכרונותיו: "התחושה היתה, שהגענו למיצוי של שיטות פעולות התגמול, בלא שהביאה להפחתה כלשהי בפעולות המחבלים".{{הערה|בני מוריס, '''מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956''', עמ' 426.}}
 
===השלכות אסטרטגיות===
לאחר המבצע, הזהיר משרד החוץ הבריטי את ישראל מפני שימוש נגד ירדן במטוסי סילון או טנקי "סנטוריון[[צנטוריון]]" שנרכשו בבריטניה נגד ירדן, ואיים כי אם ישראל תפתח במלחמה נגד מדינה זו, יופעל חוזה ההגנה הבריטי-ירדני.{{הערה|בני מוריס, '''מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956''', עמ' 427.}} הימנעות בריטניה מסיוע לירדן במהלך הקרב בקלקיליה, עוררה בירדן עוינות נגדה. על משקיפי [[או"ם]] שחקרו את הפשיטה בזירת הקרב, הושלכו אבנים בכל כפר שחצו בדרכם, והם הותקפו גם על ידי חיילים ירדנים.{{הערה|בני מוריס, '''מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956''', עמ' 428.}} הפשיטה הישראלית בקלקיליה עוררה מחדש את רצונה של ירדן בתגבורת צבאית עיראקית. [[דוד בן-גוריון]] ו[[גולדה מאיר]] איימו בתגובה כי ישראל תיאלץ למנוע את האיום הזה, מה שגרם לכוחות העיראקיים שרוכזו לאורך גבול ירדן, להישאר במקומם ולא להיכנס לשטח ירדן.{{הערה|בני מוריס, '''מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956''', עמ' 429.}}
 
הפעולה בקלקיליה הייתה האחרונה בשורה של פעולות גמולתגמול שבוצעו כנגדנגד מטרות צבאיות ואזרחיות בגבול הירדני. לממלכת ירדן היה אז הסכם הגנה עם בריטניה (שנחתם במרץ 1946), ולכן במערכת השיקולים באשר ליציאה לפעולה נכלל גם השיקול להשתדל ולהימנע מדירדורמדרדור של המצב הביטחוני בגזרה הזאת, כדי לא להזיק להסכם המתרקם בין ישראל לבין בריטניה וצרפת, לקראת [[מלחמת סיני]]. על רקע זה, הפעולה בקלקיליה בוצעה כתגובה של חוסר ברירה לרצח הפועלים באבן יהודה, לאחר שראש הממשלה [[דוד בן-גוריון]] בחר להבליג על הרצח הקודם של עובדי הכביש בנגב.{{הערה|עמוס כרמל, '''אלוף הניצחון''', הוצאת משכל (ידיעות אחרונות וחמד) 2009, עמ' 306}} מן הצד השנימאידך, היה למבצע אפקט של [[פעולת הסחה|הסחה]], בכך שמיקד את תשומת הלב בגבול ירדן, דבר שעזר ליצור את הרושם, בעת גיוס המילואים הנרחב לקראת מלחמת סיני, שפניה של ישראל אל החזית הירדנית.
 
לדברי ההיסטוריון [[בני מוריס]], פעולת התגמול בקלקיליה הביאה את הקצונה של צה"ל ל"הכרה ברורה, כי מדיניות פשיטות הגמול מיצתה את עצמה". לדברי דיין, נוצרה הסכמה לכך ש"השיטה הנוכחית טעונה שינוי". בכנס שהתקיים ב-17 באוקטובר, אמר: "נראה שאנו עומדים במיפנה בנוסח הפעולות שלנו בעתיד. תהיה אתנחתה, שבה נחשוב מחדש היטב את שיטת התגמול שלנו". [[יצחק רבין]], שהיה אז אלוף פיקוד צפון, כתב בזיכרונותיו: "התחושה היתה, שהגענו למיצוי של שיטות פעולות התגמול, בלא שהביאה להפחתה כלשהי בפעולות המחבלים".{{הערה|בני מוריס, '''מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956''', עמ' 426.}}
 
==האנדרטה לנופלים במבצע==
[[קובץ:1956 Qalqilya Reprisal Operation Memorial-5.JPG|250px|ממוזער|שמאל|האנדרטה בכפר סבא לנופלים במבצע]]
לזכר הנופלים במבצע הוקמה בשנת [[1957]] אנדרטה במזרחה של [[כפר סבא]]. האנדרטה היא סלע המונח על גבי בסיס מרובע בליבה של גינה קטנה. בראש הסלע נרשם הפסוק: '''כחצים ביד גיבור - כן בני הנעורים'''.{{הערה|[[{{תנ"ך|תהילים]] |קכז, |ד}}.}} מתחתיו נרשמו שמות הנופלים במבצע. בפתח הגינה מוצב סלע נוסף (שהחליף שלט שניצב שם) ועליו כיתוב המתאר את המבצע. האנדרטה תוכננה על ידי ה[[אדריכל]] [[אשר חירם]].
 
== קישורים חיצוניים ==