בניטו מוסוליני – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לאנטי-דת
מ הוספת קישור לאנטי דת
שורה 146:
מוסוליני טיפח את [[פולחן אישיות|פולחן האישיות]] שלו לדרגה המקבילה לזו של [[סטלין]] או [[היטלר]] בני זמנו. אישים כ[[אקילה סטראצ'ה]], מזכיר המפלגה הפשיסטית ב[[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]], טרחו על טיפוח המיתוס של ה"דוצ'ה": הם הנהיגו את מערכת התעמולה ותזמרו את עצרות ההמונים. כן הנהיגו הללו שורת מנהגים כגון הצדעה במועל יד בפתיחת נאומיו, חתימה על מכתבים אישיים בפיסקה "יחי הדוצ'ה" וכיוצא בזה.
 
ב-[[1929]] נחתמו [[ההסכמים הלטרניים]] עם [[קריית הוותיקן]], לאחר שנים בהן היו המדינה האיטלקית והוותיקן נתונות במחלוקת (מאז כבשו חיילים איטלקים את רומא בשנת [[1870]]). עיקרו של ההסכם היה הכרה הדדית: המדינה האיטלקית הכירה בעצמאות הוותיקן, ואילו הוותיקן הכיר בממשלה הפשיסטית ונתן לה הכשר. בהיות רוב האיטלקים [[נצרות קתולית|קתולים]], מדובר היה בהישג של המשטר הפשיסטי, שנועד להבטיח יציבות ואורך ימים למשטר. מוסוליני עצמו הוטבל ב-[[1927]] לדת הקתולית, אף על פי שבעבר החזיק בעמדות [[אנטי דתיותדת]]יות קנאיות. הוא לא היה לקתולי אדוק ולא קיים בפומבי את מצוות הדת. עם זאת, מחווה זו, הסכמתו עם הוותיקן, כמו גם הגישה האנטי קומוניסטית בה נקט, הביאו לתמיכתם של הקתולים בו.
 
לאחר שבוטלה השיטה הפרלמנטרית באיטליה הלכה למעשה, נכתבו החוקים מחדש. כל המורים בבתי הספר ובאוניברסיטאות היו צריכים להישבע להגן על המשטר הפשיסטי. עורכי העיתונים נבחרו אישית בידי מוסוליני עצמו, ועיתונאי שלא קיבל אישור לא יכול היה לעסוק במקצועו. אישורים אלו הוצאו בחשאי, כך שהציבור לא ידע על השליטה בעיתונות, ומוסוליני התגאה ב"עיתונות החופשית" במדינתו.