|
==היסטוריה==
לפלסטין אין באמת היסטוריה בגלל שישראל (פלסטין) שייכת לעם ישראל היהודים.
===בתקופה העות'מאנית - ראשית המאה ה-19 עד 1917===
{{להשלים|היסטוריה היא הרבה יותר מאשר דמוגרפיה|נושא=ישראל|נושא2=מדעי החברה}}
[[קובץ:Martin, R.M.; Tallis, J. & F. Turkey in Asia. 1851 (G).jpg|שמאל|ממוזער|200px|נפות האימפריה העות'מאנית באזור ארץ ישראל, [[1851]]]]
[[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|השלטון העות'מאני]], כמו [[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|הממלוכי]] לפניו, לא כונן מחדש את מחוז "פלסטין" ושטחו חולק לשלושה [[סנג'ק (האימפריה העות'מאנית)|סנג'קים]], שהיו כלולים בפאשאליק (פרובינציה) של דמשק.{{הערה|שם=צמיחת התנועה הלאומית 4}} אולם בחייה הדתיים של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל תפסה מקום נכבד העלייה לרגל לקברות קדושים ועריכת חגיגות סביבם. בתוך מכלול החגיגות המקומיות, בולטות [[חגיגות נבי מוסא]], שראשיתן בימי [[צלאח א-דין]]. אלו היו מרכזות עולים לרגל מכל חלקי ארץ ישראל הדרומית והמרכזית למפגש שנתי שיצר תחושה של קשר בין חלקי הארץ.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', מבוא, עמ' 5.}}
במשך מאות שנים, עד המחצית השנייה של [[המאה ה-19]], הייתה האוכלוסייה הערבית הכפרית בארץ ישראל מפולגת בין שני מחנות: קיס וימן. לפילוג זה הייתה משמעות אינטגרטיבית רחבה, משום שהוא חצה את תושבי הרי המרכז של ארץ ישראל, וכך נוצר מצב שתושבי ההר של חברון, ירושלים ושכם השתייכו לאותו מחנה ונאבקו בבני המחנה האחר. תופעה זו הייתה גורם חשוב ביצירת מגע בין תושבי אזורים שונים בארץ.{{הערה|שם=צמיחת התנועה הלאומית 6}}
על פי ההערכות המבוססות על סיכום מתקופת [[מסע נפוליאון בארץ ישראל]] היו בתחילת המאה ה-19 פחות מרבע מיליון תושבים משני עברי הירדן. ברבע הראשון של המאה ה-19 היו בארץ ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע [[יהודים]], ו[[נוצרים]] שהשתייכו לקבוצות אתניות אחדות.{{הערה|מרדכי אביר, "תולדות היישוב הערבי בארץ-ישראל",'''סקירה חודשית''' 1, 1975, עמ' 29.}}
במהלך המאה הביאו השלטונות העות'מאנים בני לאומים אחרים, ובהם [[בוסניאקים]], [[ארמנים]], [[צ'רקסים]], [[סודאני]]ם ואחרים, לעבודה במפעלי פיתוח בארץ, כגון ב[[מסילת הברזל החיג'אזית]] ולמטלות שמירה והגנה.{{מקור}}
המזרחן ד"ר [[יובל ארנון-אוחנה]] סקר את הגירתם של שבטים בדואים לארץ ישראל בעת החדשה:
:"הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל הייתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות [[המאה ה-18|השמונה-עשרה]] והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי [[בדואים|הבדווים]] חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן וב[[בקעת הירדן]] (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך [[עבר הירדן המזרחי|עבר-הירדן]] מ[[חצי האי ערב]]. גל גדול של שבטים הגיע מ[[מצרים]], במיוחד בתקופת [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]] [אמצע המאה ה-19]. ביניהם היו [[אבו כישכ (שבט בדואי)|ערב אבו כישכ]], ערב א-סעאידה – באזור [[חיפה]]. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים [[נגרואיד]]יים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון [[טורקמנים]], [[חורן|חורנים]], [[בוסניאקים]], וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור [[שפרעם]], וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו ל[[הגליל העליון|גליל העליון]] דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון ה[[תעמרה]], נאחזו גם בשיפולי [[הרי יהודה]], באזור [[בית לחם]], וכן באזור [[חברון]]. עם זאת [...] רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן".{{הערה|יובל ארנון-אוחנה, '''חרב מבית''', עמ' 15.}}
הגידול באוכלוסייה הערבית במהלך רוב המאה ה-19 היה איטי למדי, עד 1870 הוא מוערך בכ-30%, ועל פי הערכות מנתה האוכלוסייה אז כ-350 אלף תושבים.{{הערה|שם=גילבר}}
בראשית ובאמצע המאה ה-19 הורכבה האוכלוסייה בעיקר מאיכרים עניים. רבים מתו ממחלות כמו מלאריה ומבעיות של רעב ותזונה דלה. הדרכים היו משובשות מאד, כך שגם אם היה יבול עודף לאיכר כלשהו, היה לו קשה למכור את העודפים ולהשיג רווח. השלטונות הטילו גזרות, כולל גיוס חובה של גברים צעירים לצבא העות'מאני ללחימה במדינות מרוחקות. עם זאת בתום תקופה זו החל שיפור במצב האוכלוסייה.
בשנים [[1870]]–[[1947]] גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בישראל באופן מהיר. בין 1870 עד 1914 האוכלוסייה הערבית גדלה ב-71%, והגיעה לגודל של 600 אלף נפשות, ומאז ועד תום המנדט הבריטי עליה של 116% - לגודל אוכלוסייה של 1.29 מיליון תושבים. כך שבין 1870 למלחמת העצמאות גדלה האוכלוסייה הערבית בישראל פי 3.7.{{הערה|שם=גילבר}} רוב הגידול נבע מריבוי טבעי, בשל ירידה מתמשכת בתמותה ויציבות בשיעורי הילודה.{{הערה|שם=גילבר|{{קתדרה|[[גדי גילבר]]|מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של ערביי ארץ-ישראל, 1870-1948|45.1|45, תשרי תשמ"ח, עמ' 45-43}}.}}
במהלך המאה ה-19 עלה כוחה של האליטה העירונית על חשבון האליטה הכפרית, מה שהמריץ את התחרות בין המשפחות העירוניות על השגת עמדות השפעה במרכזי הכוח הפוליטיים והחברתיים.{{הערה|שם=צמיחת התנועה 169|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית]]''', עמ' 169.}}
===בזמן מלחמת העולם הראשונה===
|
