היונה והפרג – הבדלי גרסאות

העיקר בספר אינו העלילה ואף לא הדמויות: לא הדמות המרכזית, פייטי, שהלך-רוחו המדוכדך מובא מכלי ראשון בלשון המספר, לא דריה, מושא האהבה, ואף לא הדמויות השוליות, שמעמדן הנורמלי בחברה מדגיש עוד יותר את חריגוּת המספר ומסביר מדוע התנהגותו המבוססת לכאורה על מניעים מוזרים מובילה לתוצאות הרות-אסון. העיקר בספר הנוהוא תיאור-תיעוד פיוטי של השסע: השסע בין האוהבים, כאשר האחד בשל, עתיר-ניסיון, מריר ומתוסכל, והאחרת עודנה בְּאִבָּהּ, צופה בתקווה מהולה בדאגה אל העתיד הטמון ברחמה ומחכה לה בחיי העולם הזה; השסע בחברה, העוברת תהפוכות עם מותו של הדור הישן ועם השתנות אורחות-חייו של הדור החדש; השסע בטבע, הנתון תמיד לתנודות ולתמורות בעקבות התערבות האדם במתרחש בו. המתח הנובע מהטמעתם של היסודות המנוגדים זה בזה מוצא את ביטויו גם בתהום החוצצת בין הכמיהה לאהבה והנהייה אחרי היופי והתום לבין הייאוש והחרדה הנעוצים במודעוּת להסתברוּת הקלושה שהקשר בין השניים יצליח: בין דריה ופייטי יש לא רק פער גילים ניכר, אלא גם קרבה משפחתית רחוקה המונעת את אפשרות מימוש יחסיהם, מה גם שפייטי היה בעבר מאורס לקירסטי, אחותה הבכורה של אהובתו הנוכחית.

אחדוּת הקצוות ניכרת גם בזיקה שבין היופי והאכזריות ברומן: היופי מובע בלשון פיוטית, ברוך האוהבים ובעדינותם ובהתמזגות האדם בטבע; באכזריות לא כלולים השנאה או הקנאה, אלא בראש ובראשונה חרדת הנטישה והמחשבה הקמאית, שהאהובה נשארת לנֶצח ברשות האוהב עם מותה. אין בספר עדות בכתב להתאבדותו של פייטי, אולם סופה של דריה כמוהו בעקיפין כמותו באשר "כל איש הורג את שאהבה נפשו": גם ממנו עצמו נבצר עוד לראות את עיניה היפות אחרי שעצם אותן לתמיד. האובדן שהוא פועל יוצא של כל השסעים הכלולים בו שרוע על-פני הספר מראשיתו ועד סופו. האובדן ברומן האחרון של מוקה מורה על שסע נוסף ואחרון: על המרחק בין הצלחתו הספרותית של היוצר לבין כישלונו באהבה ובחיים. למקלעת האהבה הנואשת והחופש הבלתי-מושג מצטרפת בעל-כורחה גם [[אמת ושקר (פילוסופיה)|אמת]] מרה, אחת ויחידה: עקרונית כל יונה תמיד עלולה להתרחק ולעוף, אך ייעוד הפרג בעולם הזה הנוהוא להצמיח פרחים.