|
גרשום שוקן שינה את המצב המטושטש הזה בתוך זמן קצר. מאמרי פרשנות ורקע שיש בהם משום הבעת דעה לוו בכותרת בולטת, "פרשנות", והחל מ-1952 נוצר בהארץ עמוד דעות ברור מופרד מעמודי הידיעות, שהודפס בעמוד האחורי של העיתון. מאמר המערכת הראשי, שנותר בלתי חתום, התפרסם מעתה בעמוד 2, ממוסגר ומנותק מהידיעות.
אולם ההפרדה הפיזית לא תמיד סייעה לשמור על דיווח עיתונאי אובייקטיבי. בשני העניינים הציבוריים המרכזיים שעליהם נלחם "הארץ" בשנותבתחילת שנות ה-50, הטלת סלקציה על העלייה ההמונית מ[[צפון אפריקה]] (ראו להלן) והפסקת התמיכה בהתיישבות העובדת, לא התקיימו העקרונות המערכתיים של גרשום שוקן, פלורליזם והפרדה בין דעה לידיעה. גלבלום נשלח ל[[קיבוץ|קיבוצים]] ודיווח על "בריכות שחייה ראוותניות", על "יום עבודה של חמש שעות" ועל "עצלנות כרונית ושנאה לעבודה", הכל בהתאם למאבקו האדיטוריאלי של העיתון נגד התמיכה הממשלתית בקיבוצים.
מאבקים אלה לא רק שיקפו את האידאולוגיה הכלכלית והחברתית של "הארץ", אלא גם ייחדו אותו ממתחריו העיקריים, "[[דבר]]" ו"[[מעריב]]". שני עיתונים אלה תמכו ב[[דוד בן-גוריון]] באותן שנים ללא ערעור, ו"הארץ" היה למעשה עיתון אופוזיציה, עמדה שעליה שמר גם בהמשך דרכו.
מרכזיותו של הארץ בשיח הציבורי התבססה גם על המקום הנרחב שהקדיש לאמנויות, ובראשן ה[[ספרות]]. המוסף הספרותי הפופולרי ביותר של התקופה היה "תרבות וספרות" בעריכת [[בנימין תמוז]], ומבקר התיאטרון בעל ההשפעה הרבה ביותר היה מבקר "הארץ" [[חיים גמזו]], שביקורת שלילית שלו (ש[[אפרים קישון]] כינה "לִגְמוֹז") עלולה הייתה להוריד הצגה מהבמה.
====היחס לעליה ממרוקו בתחילת שנות ה-50====
בסוף שנות ה-40 פרסם הכתב הבכיר [[אריה גלבלום]] סדרות של כתבות שעוררו מהומה רבה ושירתו ישירות את הקו האדיטוריאלי של העיתון אז, ובראשן סדרת כתבות על [[יהודי מרוקו]], שהובילה למסקנה ברורה שאין להעלות אותם ארצה. כך, למשל, מסתיימת הכתבה האחרונה בסדרה של גלבלום באמירה דעתנית לחלוטין: "מה אנחנו יכולים לעשות איתם? איך אנחנו יכולים לקלוט אותם? האם חשבנו מה יקרה למדינה הזאת אם הם היו אזרחיה? יום אחד שאר היהודים מהעולם הערבי יהגרו! כיצד תראה מדינת ישראל ואיזה סוג של רמה תהיה לה אם היו לה אזרחים כאלה?".
בתחילת שנות ה-50 נלחם "הארץ" למען [[עלייה סלקטיבית]] שתצמצם את העלייה ההמונית מ[[צפון אפריקה]]. ראש "מחלקת העליה", [[יצחק רפאל]], כינה זאת בציניות ובכאב "מערכה קדושה, עד כדי מסירות נפש ממש". בשנת 1953 שלח "הארץ" למרוקו את העיתונאי [[עמוס אילון]], שפרסם פרסם סדרה של שמונה כתבות בהם לעג ליהודי מרוקו בכלל ולעולים ממרוקו בפרט, וקרא להעלות רק את יהודי האטלס ובתנאי שיסתפקו בישראל בתנאי החיים שיש להם באטלס{{הערה|שם=ברוקנר}}.
באמצע שנות ה-50 התערער ביטחונם של יהודי מרוקו. בניגוד לעמדת מרבית העיתונים בישראל אותה עת, "הארץ" קרא להימנע מלאפשר עליהעלייה חופשית של יהודי מרוקו לישראל. חבר הכנסת ממפלגת מ[[מפא"י]], [[אברהם כלפון]] תיאר: "כל העיתונות העברית הציונית בישראל נוקטת עמדה שיש להחיש ולזרז את העזרה ליהדות צפון אפריקה, חוץ מעיתון אחד, הארץ… שמתוך סאדיזם מיוחד תוקף ומשמיץ את היהדות המרוקנית, שרבות זכויותיה בהקמת מדינת ישראל". שליח "הארץ" [[שבתי טבת]] ביקר אותה עת במרוקו ובחזרתו לישראל שלח מכתב לראש מחלקת העלייה ובו הביע את חרדתו לגורל יהודי מקורומרוקו והמליץ להעלותם לישראל במהירות, אך תוכן המכתב לא קיבל כל ביטוי בכתבות שפורסמו אותה עת ב"הארץ" בנושא{{הערה|שם=ברוקנר}}.
=== הארץ בשנות ה-60: המפנה ===
| 