חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – הבדלי גרסאות

עם הקמת [[ממשלת ישראל העשרים ושלוש|ממשלת ישראל ה-23]], שהייתה [[ממשלת אחדות לאומית (ישראל)|ממשלת אחדות לאומית]], בסוף שנת 1988 הקים שר המשפטים [[דן מרידור]] צוות שיגבש הצעה ל"חוק יסוד זכויות האדם". באפריל 1989 הובאה הצעת הצוות בפני הממשלה שאישרה אותה.{{הערה|{{מעריב|ברוך המאירי|הממשלה אישרה טיוטת "חוק יסוד:זכיוית האדם|1989/04/10|00802}}}} ההצעה כללה [[שריון (חקיקה)|שריון]] לחוק, כך שניתן לשנותו רק ברוב של שני שלישים מחברי הכנסת. בנובמבר 1989 עברה הצעת החוק ב[[קריאה טרומית]]. תמיכת "הליכוד" בהצעת החוק עוררה את זעמן של הסיעות החרדיות. סיעת [[אגודת ישראל]] פרשה מהקואליציה ו[[מפלגת ש"ס|ש"ס]] ואגודת ישראל החלו לדון עם "[[המערך]]" על הקמת ממשלה צרה בראשות שמעון פרס.<ref>{{מעריב|מנחם רהט|מגעים להקמת חזית חרדית שתתמוך בממשלת מערך|1989/11/17|00102}}</ref> בעקבות כך, במה שמכונה "[[התרגיל המסריח]]" התפרקה הממשלה והוקמה תחתיה [[ממשלת ישראל העשרים וארבע|ממשלה]] על בסיס [[קואליציה]] של [[הליכוד]], המפלגות הדתיות ומפלגות הימין בראשות [[יצחק שמיר]]. [[ממשלה צרה|הממשלה הצרה]] הוצגה לכנסת ב-[[11 ביוני]] [[1990]], ובמסגרת ההסכמים הקואליציוניים התחייבה סיעת "הליכוד" שלא לקדם את החוק ללא הסכמת שותפיה בקואליציה.{{הערה|ראו:פרוטוקול הישיבה ה-185 של הכנסת ה-12 מתאריך 11 ביוני 1990, תחת הנושא "הסכמים קואליציוניים"}}

 

 

הצעת החוק המקורית הוגשה על ידי חבר הכנסת רובינשטיין באפריל 1991, ולאחר שהועברה לוועדת החוקה, חוק ומשפט, פורסמה ההצעה על ידה בנובמבר 1991. החוק התקבל בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.