ויקיפדיה

ציונות – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ מעבר תבנית שני טורים->טורים
קידוד קישורים, אחידות במיקום הערות שוליים, הסרת קישורים עודפים, עריכה
שורה 1:
{{מפנה|הציונות|כתב עת|הציונות (כתב עת)}}
{{מפנה|ציוני}}
[[קובץ:Flag-of-Israel-4-Zachi-Evenor.jpg|ממוזער|250px|[[דגל ישראל|דגל התנועה הציונית]] שאומץ כ[[דגלכדגל ישראל]] עם קום המדינה]]
[[קובץ:Zionist Congress.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[בנימין זאב הרצל]] נואם ב[[הקונגרס הציוני השני|קונגרס הציוני השני]] בבזל 1898.]]
[[קובץ:Asefathanivharim.jpg|שמאל|ממוזער|250px|דגל התנועה הציונית מונף בכינוס [[אספת הנבחרים]] בשנת [[1944]]]]
'''ציונות''' היא תנועההתנועה ה[[לאומיות|לאומית]] של העם ה[[יהודי]]ת התומכת בהקמת [[בית לאומי לעם היהודי]]. זמן קצר לאחר הקמת התנועה הציונית קישרו רוב מנהיגי התנועה את מטרתה הראשית עם הקמת [[מדינה יהודית]] ב[[ארץ ישראל]], תוך חידוש העצמאות היהודית במקום. עם הקמת [[מדינת ישראל]], הציונות ממשיכה לפעול לתמיכה בישראל, הבטחת קיומה וחיזוקה.
 
שורשי הציונות נעוצים במניעים ובערכים עתיקי-יומין הטבועים במסורת הדתית מזה, ובאידאולוגיות הלאומיות שפרחו באירופה במאה ה-19 מזה. הציונות כתנועה פוליטית עממית שהתפתחה בקרב היהודים במזרח אירופה דורבנה על ידי פרצי אנטישמיות וניזונה מתהליך החילון הגובר והולך בקרב האוכלוסייה היהודית מאמצע המאה ה-19, שנתן אותותיו גם בחילון הכמיהה הדתית בת-שנות-אלפיים לציון. העולם המודרני הוביל לכך שמצד אחד הדת חדלה מלהיות מגדיר זהות מספק עבורם. קונפליקט זה הוביל ליצירתה של הגדרה עצמית לאומית חדשה.{{הערה|[https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7745 צמיחתה של הציונות], פרופ' [[שלמה אבינרי]]. מתוך [[המרכז לטכנולוגיה חינוכית]]}} .
 
מראשיתה היו מטרות הציונות [[שיבת ציון]], [[קיבוץ גלויות|קיבוץ הגלויות]], החייאת התרבות ו[[עברית|השפה העברית]] וביסוס [[ריבונות]] יהודית עצמאית. לפי [[בנימין זאב הרצל|בנימין זאב תאודור הרצל,]], הנחשב להוגה הציונות ה[[מודרניזם|מודרנית]], הציונות היא מסכת רעיונות רחבה, שבה כלולה לא רק השאיפה לשטח מדיני מובטח כ[[חוק]] בשביל העם היהודי, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. מאז [[הכרזת העצמאות|הקמת]] [[מדינת ישראל]] ב-1948 ממשיכה התנועה הציונית בעיקר לתמוך בישראל, ולטפל באיומים על קיומה וביטחונה.
 
מראשיתה, לא הייתה הציונות הומוגנית. הוגיה, מנהיגיה ומפלגותיה היו שונים זה מזה ואף סותרים בדעתם. צורך השעה לצד הכמיהה לשוב למולדת האבות הביאו לפשרות ולוויתורים למען מטרה תרבותית ופוליטית משותפת.
שורה 16:
 
==יעדי הציונות==
כינונה של ריבונות יהודית בארץ ישראל הוצע על ידי [[מבשרי הציונות]], והיה יעדם של אנשי [[העלייה הראשונה]], ובכלל זה אנשי [[ביל"ו]]. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל סומנה כיעדה הראשון במעלה של הציונות בספרו של בנימין זאב הרצל '''[[מדינת היהודים]]'''. ב[[תוכנית בזל]], שגובשה ב[[הקונגרס הציוני הראשון|קונגרס הציוני הראשון]] ב-[[1897]], הוגדרה מטרתה העיקרית של התנועה הלאומית-היהודית: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל".{{הערה|יש הסוברים, כי הביטוי "בית מולדת" נאמר כדי לא להכעיס את [[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|השלטונות]] [[האימפריה העות'מאנית|העות'מאניים]] ששלטו בארץ ישראל, שמא יפגעו ביישוב היהודי בארץ וב[[עלייה לארץ ישראל|עולים]] לארץ ישראל.}}.
השאיפה הציונית לריבונות יהודית בארץ ישראל הוכרה במידה מסוימת ב[[הצהרת בלפור]] שדיברה על [[בית לאומי לעם היהודי]] בארץ ישראל.
 
שורה 41:
[[קובץ:Delegates at First Zionist Congress.jpg|ממוזער|שמאל|250px|צירים בקונגרס הציוני הראשון שנערך בשנת 1897 בעיר [[בזל]] בשווייץ.]]
====תנועות וזרמים במאה ה-19====
עליית הציונות והכרתה בקרב העמים מושפעת מן התמורות ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]]. הייתה זו תקופה של עליית ה[[לאומיות]] כתנועה אידאולוגית ופוליטית. הלאומים: [[יוונים]], [[איטלקים]], [[פולנים]], ועמים נוספים ב[[אירופה]], ייסדו תנועות לאומיות שמטרתן הייתה לתת ביטוי פוליטי-מדיני לייחודן האתני והתרבותי. במקביל, שימש [[העם היהודי]], בעיקר דרך ייצוגיו ב[[תנ"ך]] (כפי שפורש על ידי [[נוצרים]]), כהשראה ניכרת למודלים של לאומיות ושל שלטון עממי, כולל ובפרט ללאומיות דמוקרטית.{{הערה|1=להשראה תנ"כית על האבות המייסדים של ארצות הברית ראה תומאס פיין, '''[[שכל ישר (ספר)]]''', שלם 2007, עמ' 15–19 (המצטטים את "משפט המלך", שמ"א ח' ח-כ); להיסטוריה של השפעות התנ"ך על היווצרות לאומים מודרניים ראה אדריאן הייסטינגס, '''[[בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום]]''', שלם 2008. }}. בבואם לפעול על רקע זה השכילו הציונים לעשות שימוש פורה במרכיבים מסורתיים רבים של כמיהה לשיבה לציון, ובתקדימים פוליטיים מתוך ההיסטוריה הארוכה של היהודים, ששימשו בידיהם כהוכחה והיתר למה שכונה על ידם "השיבה אל ההיסטוריה" ולפוליטיקה המתירה לעצמה גם הגעה לכדי ריבונות. מרכיב נוסף הקשור למודרנה נוגע לזמינות של [[תקשורת]], [[תחבורה]] ומערכות [[מימון]], שהקלו על ההתמודדות עם מרכיבי הביצוע הקשים של הפרויקט הציוני.
 
עלייתן של תנועות לאומיות בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה במהלך המאה ה-19 שביקשו לאחד את ה[[אומה]] סביב היסטוריה, דת ותרבות משותפת, השפיעו על עליית הציונות בשלוש דרכים:
שורה 58:
עם זאת, למרות הסימנים הרבים שהעידו על דחייה מצד החברה האירופאית, במיוחד במשבר הכלכלי של שנות השבעים של המאה ה-19, רבים מיהודי אירופה שאפו להמשיך בתהליך ההשתלבות בחברה. אחרים העדיפו להגר מעבר לים, בעיקר ל[[ארצות הברית]] שקלטה באותה תקופה מהגרים רבים מכל העולם. [[בנימין זאב הרצל]], יליד [[בודפשט]] שעבר ל[[וינה|ווינה]] בצעירותו, הציע פתרון אחר: הקמת מדינה יהודית. הרצל האמין כי הקמת מדינה לעם היהודי תוכל לפתור את [[הבעיה היהודית|בעיית האיבה כלפי היהודים]]. בשנת [[1896]] פרסם הרצל את ספר החזון ליצירת מדינה יהודית באמצעים פוליטיים. הספר שנקרא [[מדינת היהודים]], חולל תהודה גדולה בעיקר ב[[מזרח אירופה]] שם ישבו קהילות יהודיות גדולות ואפִשר את כינונה של התנועה הציונית ואת הקמת הקונגרס הציוני.
 
ב-[[29 באוגוסט]] [[1897]] התכנס ב[[בזל]] [[הקונגרס הציוני]] הראשון ביוזמתו של [[בנימין זאב הרצל]] והוקמה [[ההסתדרות הציונית העולמית]]. מרבית צירי הקונגרס הגיעו ממזרח אירופה וזאת משום שבאופן כללי [[מערב אירופה]] אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה{{דרוש מקור}}. כבר מהקונגרס הראשון, התעורר דיון מתוח עם [[יהדות חרדית|חרדים]] אשר חששו להצטרף לתנועה הציונית בשל אופייה [[חילונים|החילוני]]. הרצל הצהיר כי "הציונות לא תעשה דבר, העלול לפגוע בהשקפה הדתית של זרם כלשהו ביהדות".{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=משה רינות|שם=אידאולוגיה וחינוך: הפולמוס בשאלות התרבות בקונגרסים הציוניים בשנים והשפעתו על עיצוב החינוך בארץ-ישראל.|כתב עת=עיונים בחינוך|עמ=27-38|שנת הוצאה=אוקטובר 1975}}}}.
 
במהלך המאה ה-19 התחילו להתפתח ארגונים מרקסיסטים וסוציאליסטים אליהם הצטרפו יהודים רבים כולל אישים מ[[מבשרי הציונות]] כגון [[משה הס]]. ב-1897, הוקם ב[[וילנה|ווילנה]] הארגון היהודי-סוציאליסטי [[הבונד]] אשר תמך בתחייה לאומית ואטונומיה של היהודים במקומות מושבם, תוך התנגדות לרעיון הציוני בשל היותו [[בורגנות|בורגני]]. בשיאו מנה הארגון כ-2.5 מיליון יהודים.
 
[[אהוד לוז]] וההיסטוריון אנתוני ד' סמית הראו במחקריהם כי הציונות הייתה למעשה "פוסט רפורמית" במובן זה שמנהיגים יהודים המזוהים עם "ערכי הנאורות" שקודם לכן נאבקו באורתודוקסיה וניסו להנהיג רפורמות דתיות, משעה שהפכו מנהיגי התנועה הציונית "כרתו עמה ברית כדי לגבש זהות לאומית"{{הערה|שם=עינת|{{השילוח|ד"ר עינת רמון|"חילוני בביתך, ממלכתי בצאתך"|חילוני-בביתך-ממלכתי-בצאתך|גיליון 2, דצמבר 2016}}}}. כך, כבר בשנת 1842 פרש [[זכריה פרנקל]] מהתנועה הרפורמית והפך ללוחם כנגדה, על רקע שאיפתו "לעצמאות המדינית היהודית" וגישה דומה ניתן לראות גם אצל [[צבי גרץ]] ואצל [[משה הס]]{{הערה|שם=עינת}}.
 
====תנועות וזרמים במאה ה-20====
שורה 138:
[[הרצל]] פעל רבות לתדמיתה ולפרסומה הבינלאומי של התנועה הציונית. בניגוד לתנועות קודמות של עלייה לארץ, שניסו לפעול באופן שקט ונחסמו על ידי השלטונות, החליט הרצל לעבוד בצורה הפוכה: מטרתו הייתה להשיג לגיטימציה בינלאומית לציונות מתוך ההכרה בזכותו הלגיטימית של העם היהודי כלאום למדינה משלו. מכאן הרעיון של [[ציונות מדינית|הציונות המדינית]]. כדי להגשים מטרה זו, פנה הרצל בתחילה אל [[האימפריה העות'מאנית]], אל [[וילהלם השני, קיסר גרמניה|קיסר גרמניה וילהלם השני]], איתו אף נפגש במהלך [[מסע וילהלם השני לארץ ישראל|ביקורו של הקיסר בירושלים]], ואל [[האימפריה הבריטית]]. לבסוף התגשמה מטרתו ב[[הצהרת בלפור]]. בהצהרה זו, אשר העניקה הכרה בבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל, הוחלט בוועדת סן רימו ובאו"ם ב-[[1947]], על [[תוכנית החלוקה]]. כפי שציפה הרצל, דווקא פומביותו של המהלך והלגיטימציה הבינלאומית שהוא קיבל, הם שסייעו לו בכל הצמתים הקשים שעברה הציונות עד להגשמתה.
 
[[פרעות קישינב]] גרמו, בין היתר, לכך שב[[הקונגרס הציוני השישי|קונגרס הציוני השישי]] שנערך ב[[בזל]] בשנת [[1903]] הציג הרצל את [[תוכנית אוגנדה]], שלפיה תוקם ב[[אוגנדה]] (כיום האזור מצוי בשליטת [[קניה]]) מושבה של יהודים. תוכנית זו עוררה ויכוחים רבים.
 
בקונגרס השביעי שנערך ב-[[1905]], הוחלט שהארץ היחידה שבה תקום מדינת היהודים תהיה ארץ-ישראל. את עיקר המאמץ בקביעת ארץ ישראל כמושב המדינה העתידית, הובילו [[ציוני ציון]] בראשות [[מנחם אוסישקין]], [[יחיאל צ'לנוב]] ו[[שמריהו לוין]]. כתוצאה מכך, התפלגו מהתנועה ה[[טריטוריאליזם יהודי|טריטוריאליסטים]], ואילו התנועה הציונית הכריזה באופן רשמי על יעדה החדש להקים בית לאומי בארץ-ישראל. כתוצאה מההחלטה להתמקד בארץ-ישראל, הוקם ב-[[1908]] [[המשרד הארצישראלי]] בראשות [[ארתור רופין]], שתפקידו להתחיל ביישום הקמת הבית הלאומי.
שורה 147:
[[העלייה הראשונה]] החלה בשנת [[1881]], במסגרתו עלו אלפי יהודים ממזרח-אירופה ומתימן. בשנות [[העלייה השנייה]] בין השנים [[1903]] ל-[[1914]], עלו ל[[ארץ ישראל]] בעיקר ממזרח אירופה כ-35 אלף עולים, מתוכם נשארו בה כ-13,000-10,000 איש. רק מיעוט קטן מקרב העולים, 1,000-1500 איש, היו חדורי אידאולוגיה [[סוציאליזם|סוציאליסטית]]-[[לאומיות|לאומית]]. גרעין אידאולוגי זה, על אף מספרו הקטן, השפיע רבות על היישוב בארץ ישראל. מבחינת ההרכב הדמוגרפי, הגירה זו הייתה במידה רבה המשכה של העלייה הראשונה. הרוב המכריע של המהגרים הגיעו ממזרח אירופה, בעיקר מתחום המושב ומגליציה, ומיעוטם מ[[יהדות ארצות האסלאם|ארצות האסלאם]]. אוכלוסיית העולים, רובם לא מאורגנים, מנתה בעיקר משפחות מסורתיות-דתיות שלגורמי ההגירה הרגילים (מציאת מקלט מרדיפות ושיפור המצב הכלכלי) נוסף גורם הקשר הדתי וההיסטורי לארץ ישראל (שלעיתים היה הגורם העיקרי לעלייה).
 
מיעוט קטן מקרב אנשי העלייה השנייה היו צעירים ורווקים שעלו מתוך אידיאלים סוציאליסטים וציוניים (חלוציות ולאומיות) ומתוך מרד נעורים. קבוצת הצעירים חדורי הסוציאליזם והלאומיות היהודית היו נכונים להקרבה ולהקמת ההתיישבות בארץ ישראל מתוך נחישות דעת. רבים מהם ראו בעבודת האדמה בארץ ישראל ערך עליון. אף על פי שדיברו [[יידיש]] או שפות אירופאיות אחרות כשפת אם, השימוש בשפה העברית נראה להם כחשוב ביותר. חלקם היו מוכנים לוותר על פרטיותם וערכיהם הישנים למען המטרה. עולים אלה מרדו נגד החיים היהודיים בגולה ורצו ליצור בארץ "חברה חדשה" ו"אדם חדש". מיעוט זה היווה את האליטה האידאולוגית של היישוב בארץ ישראל, אשר עתידה הייתה להוביל את היישוב עד הקמת מדינת ישראל ואף שנים לאחר מכן. במשך שנים רבות זוהתה העלייה השנייה עם אליטה זו, אך המחקר כיום מצביע על כך שקבוצה זו הייתה מיעוט ואין בה כדי לייצג את שאר המהגרים בתקופת העלייה השנייה. בין העולים בעלייה זאת היו [[דוד בן-גוריון]], [[יצחק בן-צבי]], [[ברל כצנלסון]], ו[[א.ד. גורדון]].
 
ב-[[1917]] הצליחה ההסתדרות הציונית להגשים את חלומו של הרצל ולהשיג את [[הצהרת בלפור]], שבה הכריזה [[הממלכה המאוחדת]] על שאיפתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הצהרה זו אושרה על ידי [[חבר הלאומים]] ב-[[1920]], במסגרת [[כתב המנדט]] שניתן לממלכה המאוחדת.
שורה 190:
== ציונים לא יהודים ==
המצע האידאולוגי של הציונות מצא לו אוהדים גם בקרב עמי העולם. חלק מהציונים הלא יהודים, כמו העיתונאי ההולנדי [[פייר ון פאסן]], תמכו בציונות מתוך הזדהות טהורה עם מטרות הציונות ופעלו לסייע בדרכים שונות למען הגשמת המדינה היהודית. אחרים, כמו איש הצבא הבריטי [[אורד צ'ארלס וינגייט]], עשו זאת מתוך מניעים נוצרים דתיים, כי על פי תפיסתם הדתית היה נכון לסייע להגשמת החלום הציוני. היו גם אחרים שעשו זאת מתוך הזדהות פשוטה עם סבל היהודים חסרי המולדת, הנרדפים, המגורשים, והשעירים לעזאזל בעתות מצוקה. הלא יהודים, שתמכו בציונות, עשו זאת בדרכים רבות, על ידי תרומות כספיות, התגייסות למאבקים צבאיים, סיוע במאבקים מדיניים ובאמצעים נוספים אחרים.
 
 
==יעדים ומפעלים==
שורה 200 ⟵ 199:
#הבאת מיליוני יהודים לישראל, בעיקר ממזרח אירופה, [[צפון אפריקה]] ו[[דרום אמריקה]], כארבעים אחוז מהאוכלוסייה היהודית בעולם מתגוררת בישראל.
 
השאלה 'האם הציונות השיגה את מטרותיה' נמצאת כיום במחלוקת רבה בין כל הגורמים בתנועה הציונית. אי ההסכמה נובעת בעיקר מחילוקי הדעות בדבר מטרות הציונות ומשקלן היחסי.
 
נימוקי התומכים בגישה שהציונות השיגה את מטרותיה:
שורה 240 ⟵ 239:
|-
|'''קבוצות חרדיות'''
| מראשית הציונות היו דתיים מסורתיים וחרדים אשר היו חלק מהתנועה הציונית. עם זאת, רובם שללו את הציונות, בעיקר בגלל התנגדות לחילוניותה{{הערה|שם=אהוביה|[https://hashiloach.org.il/%d7%a7%d7%95%d7%a5קוץ-%d7%a9%d7%91%d7%a7%d7%a5שבקץ/ "קוץ שבקץ"] המליץ, מאי 1898; הוצאה מוגהת ומוערת עם הקדמה מאת אהוביה גורן, [[השילוח (כתב עת ישראלי)|השילוח]], גיליון 1, ינואר 2017}} אך אצל הקיצוניים גם בשל סירוב עקרוני לכל ניסיון לסיים את הגלות בטרם ביאת המשיח. ישנו [[מדרש אגדה]] האוסר על [[דחיקת הקץ]], ניסיון להביא את הגאולה באמצעות פעולה אנושית, כחלק מ[[ג' השבועות]] המוזכרות בגמרא; מאז התעוררות האפשרות הריאלית להגירה המונית לארץ ישראל הוא הועלה תכופות וחוגים אנטי-ציוניים מייחסים לו תוקף חמור וגורף. עם זאת קבוצות של חרדים לא הביעו התנגדות להקמת מדינה יהודית כשעמדו בפני [[ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל|הוועדה האנגלו-אמריקאית]] בשנת 1946. [[העדה החרדית]] ו[[נטורי קרתא]] מביעים התנגדות ברורה לציונות שכן זו מפירה את הפן הדתי של העם היהודי ורוצה להיות "ככל העמים", ככל הגויים.
|-
|'''[[הכנענים|כנעניוּת]]'''
שורה 352 ⟵ 351:
==לקריאה נוספת==
===מחקרים===
* [[שמואל אלמוג]], '''לאומיות, ציונות, אנטישמיות: מסות ומחקרים''', ירושלים: הוצאת [[הספרייה הציונית]], [[ההסתדרות הציונית העולמית]], תשנ"ב 1992.{{הערה|1=ביקורת: {{קתדרה|[[דניאל גוטוויין]]|הדיאלקטיקה של ההיסטוריוגרפיה הציונית|69.4|69, ספטמבר 1993, עמ' 121-115}}}}.
* [[פנחס גינוסר]], [[אבי בראלי]] (עורכים), '''ציונות – פולמוס בן זמננו: גישות מחקריות ואידאולוגיות''', הוצאת המרכז למורשת בן-גוריון, באר שבע, תשנ"ז-1996‬1996.
* [[בן-ציון דינור]] (עורך), '''[[ספר תולדות ההגנה]]''', א-ג, תל אביב: הוצאת [[מערכות]], 1972-1955.
* [[בן הלפרן]] ו[[יהודה ריינהרץ]], '''הציונות: יצירתה של חברה חדשה''' (תרגמה מאנגלית עדה פלדור), ירושלים: [[מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל]], 2000.{{הערה|1=ביקורת: {{קתדרה|[[ישראל קולת]]|מרעיון המדינה לבניין חברה חדשה|104.7|104, עמ' 173-170}}}}.
* [[אביעזר רביצקי]], '''הקץ המגולה ומדינת היהודים: משיחיות, ציונות ורדיקליזם דתי בישראל''', [[עם עובד|הוצאת עם עובד]], תל אביב, תשנ"ב 1993.
* [[אמנון רובינשטיין]],‫ '''מהרצל עד רבין והלאה: מאה שנות ציונות''', תל אביב: [[הוצאת שוקן]], 1997.
* [[יואל רפל]],‫ '''אין זו אגדה: ציונות, הסיפור והמעשה''', תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1997.
* [[גדעון שמעוני]],‫ '''האידאולוגיה הציונית''', (תרגום: סמדר מילוא), ירושלים: [[הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס]], [[האוניברסיטה העברית]]‬, תשס"א-2001.
* [[גדעון שמעוני]], [[חיים‫חיים אבני]], (עורכים), '''הציונות ומתנגדיה בעם היהודי''', ירושלים: הספרייה הציונית, [[ההסתדרות הציונית העולמית]] ו[[הוצאת מוסד ביאליק]], 1990.
* [[אניטה שפירא]], '''ככל עם ועם - ישראל 1881–2000''', [[מרכז זלמן שזר]], 2014.
 
שורה 385 ⟵ 384:
* {{תכלת|[[אריה מורגנשטרן]]|יהדות הגולה והכמיהה לציון 1240–1840|203|12, אביב תשס"ב - 2002, עמ' 100-51}}
* {{תכלת|אסף שגיב|אבות הציונות ומיתוס הלידה מן הארץ|102|5, סתיו תשנ"ט - 1998}}
*[http://sikumuna.co.il/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A9%D7%A0%D7%99_פרק_שני_-_%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94_%D7%94%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%AA__התנועה_הלאומית_היהודית_המודרנית_-_%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_הציונות התנועה הציונית לבגרות], באתר "סיכומונה"
*קובי דנה, [https://www.zionism.org.il/1603-2/ עיונים בכתבי הציונות: הוגים ומגשימים], שבעים פנים לציונות, 2018.
* {{סרטונים}} [https://www.youtube.com/watch?v=82ALlcd4NoE&list=TLL_T8FJH_q7k&t=207 ישיבת הוועד הפועל הציוני, לראשונה בישראל], [[יומני כרמל]], ספטמבר 1948 <small><small>(התחלה3:27)</small></small>
* [http://jewstory.net/13_zionism/ 'עלייה ראשונה? הוויכוח על ראשיתה של הציונות'], פרק מה[[פודקאסט]] 'הסיפור שלנו'.
* נתי גבאי, [http://blog.nli.org.il/%D7%9B%D7%9Aכך-%D7%A0%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%94נולדה-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%94המילה-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AAציונות/ הפעם הראשונה בהיסטוריה שנעשה שימוש במילה "ציונות"], באתר [[הספרייה הלאומית]], מרץ 2017
* אריה דובנוב, [https://hazmanhazeh.org.il/zionism/ החזון הנשכח של הציונות הרב-לאומית], באתר הזמן הזה, מרץ 2019
* [http://beta.nli.org.il/he/topic/zionist-movement התנועה הציונית: תמונות, סיפורים, אישים, כרזות ועוד], באתר [[הספרייה הלאומית]]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/ציונות"