רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 87.70.43.110 (שיחה) לעריכה האחרונה של RimerMoshe |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 13:
נוסף על כך, עקב המנהג האירי לחלק את האחוזה של הנפטר בין כל בניו הזכרים, מנהג שקיבל תוקף חוקי בשנת [[1703]], וכן בגלל חוקי קרקעות מפלים אשר הקשו על הקתולים רכישת קרקעות ואיחוד חלקות, היו רוב החוות באירלנד קטנות מאוד. ב-[[1845]], לדוגמה, היו כ-24% מכל החוות האיריות בגודל של בין 4 ל-20 דונם, ו-40% מהן היו בגודל שבין 20 ל-60 דונם.
למרות הקשיים האלה, הביא השגשוג הכלכלי של [[המאה ה-19]] לעלייה ב[[תוחלת חיים|תוחלת החיים]] ובגידול אוכלוסין בכל רחבי הממלכה, אך מחירי התוצרת החקלאית ירדו, ואירלנד, שהייתה בפריפריה של הממלכה, נהנתה בקושי מפירות התיעוש, וכלכלתה התבססה במידה רבה על גידול
דין וחשבון בריטי שניתן לממשלה זמן קצר לפני הרעב הראה כי העוני הגיע לממדים כאלה, עד ששליש מכל בתי האב באירלנד לא יכלו לספק מזון למשפחתם, לאחר תשלום דמי החכירה לאדון האנגלי, אלא באמצעות יציאה לעבודה כפועלים עונתיים נוודים ב[[אנגליה]] וב[[סקוטלנד]].{{הערה|שם=fn_1|1=Robert Kee, ''The Laurel and the Ivy: The Story of Charles Stewart Parnell and Irish Nationalism'' p.15.}}
משטר הקרקעות באירלנד בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה היווה כשלעצמו בעיה חמורה. רבות מן האחוזות היו ממושכנות, כתוצאה מכישלונות חקלאיים קודמים. חוות רבות הוחכרו בדמי חכירה מופקעים, רבות מהן היו כה קטנות עקב החלוקה ליורשים עד שגם בשנים טובות נאבקו בעליהן כדי להתפרנס מהן. הן היו תלויות לחלוטין
== תפוח האדמה באירלנד ==
== הרעב ==
שורה 32:
אירלנד חוותה מספר רב של פינויים. לא היה חוק שהגן על הדייר מפינוי. כמה מבעלי האחוזות פינו דיירים מסיבות כלכליות, אחרים על מנת "לנקות" את אדמתם כך שתשמש אדמת מרעה ל[[כבש]]ים, אחרים נאלצו לפנות בשל ארנונות הצדקה שהאמירו. 90,000 משפחות פונו מבתיהן בשנת [[1849]] לבדה. עד שליש מהן הורשו לשוב כ"שומרים" על האחוזות. 109,000 פונו ב-[[1850]]. אחוזות רבות סיפקו סיוע לדייריהם, הקטינו את שכר הדירה, וסיפקו [[בית תמחוי|בתי תמחוי]] לרעבים, במקרים אחדים הביאה התנהגות זו ל[[פשיטת רגל]]. בשנת 1850 פשטו את הרגל 10% מבעלי האחוזות. כישלונה של בריטניה לשלוט בבעלי האחוזות היה לרוב נושא לביקורת. עם זאת, באמצע המאה התשע עשרה מעטות היו המדינות אשר הגבילו את בעלי האחוזות שלהן במכוון. הגבלות כאלו החלו באירלנד רק בשנת [[1870]], כתוצאה מדרישות האירים הלאומנים לאפשר לדיירים לרכוש את חוותיהם.
סכומים גדולים של כסף נתרמו על ידי ארגוני צדקה לאירים. ה[[אפיפיור]] [[פיוס התשיעי]], שלח כספים. המלכה [[ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת|ויקטוריה]] נתנה מהונה האישי סכום ששוויו כיום כ-70,000 [[אירו]], כמו כן פעלה{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.bbc.co.uk/ahistoryoftheworld/objects/j_RY4Ha6RDea3ae8rLv0pw|הכותב=|כותרת=Queen Victoria`s Crochet|אתר=The British Museum BBC|עמודים=|מידע נוסף=|תאריך=2014|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=29.8.2019}}}} המלכה
עובדה מדהימה היא כי גם בעת הרעב נמשך ייצוא היבולים מאירלנד, יבולים שיכולים היו להציל את חייהם של רעבים רבים. יש האומרים כי ייצוא זה שמר על כמה מן האחוזות במצב כלכלי טוב, וכך נמנע פינוי דייריהם, אשר היה עלול להביא למותם ברעב ואף להתמוטטות אגודות הצדקה, שחשבונותיהן שולמו על ידי בעלי האחוזות הללו. הפתרון של פיל היה פשוט - המשיכו לייצא על מנת להרוויח כסף, ובכסף ניתן לייבא [[דגן]] הודי זול על מנת להאכיל את הרעבים. ראסל, לעומתו, המשיך בייצוא, אך הפסיק את ייבוא הדגן מהודו.
שורה 63:
התגובה לרעב הייתה מאוחרת אף מחוץ לזרם הפוליטי המרכזי. מרידת "האירים הצעירים" בהנהגת [[תומאס דייוויס]] בשנת [[1848]], על אף שהחלה במקביל לרעב, לא הושפעה ממנו. מרידה נוספת לא באה עד שנות השישים של המאה התשע-עשרה והקמת תנועת ה"פניאנים" והאחווה האירית הרפובליקנית. היסטוריונים משערים כי הלם הרעב גרם לשאיפות האיריות הלאומיות להירדם לשנים רבות. במילים אחרות - לאנשים היה אכפת פחות מ[[פוליטיקה]].
באופן מוזר המשיכה אירלנד להיצמד לסמלים החיצוניים של השלטון הבריטי. הבוחרים האירים המשיכו להצביע לאחת משתי המפלגות הבריטיות הגדולות, השמרנים או הליברלים, על אף שהליברלים הם ששלטו בעת הרעב. בעת ביקוריה של המלכה ויקטוריה (שאירים בדורות מאוחרים יותר קראו לה "מלכת הרעב") קיבל העם האירי את המלכה בברכה חמה, ואספות פוליטיות המשיכו להסתיים בשירת
=== הפזורה האירית ===
|