גלישה אווירית – הבדלי גרסאות

'''גלישה אווירית''' הוא [[ספורט אתגרי]] [[אוויר]]י, המתבצע באמצעות גלשן אוויר.

בדומה ל[[רחיפה]], [[דאייה]] ו[[טיסנאות]] משתמשים הספורטאים בכלי טיס לא ממונע שנקרא גלשון אוויר אשר שוקל 20-3520–35 ק"ג. הגולש תלוי ברתמה המחוברת לשלד הגלשון ושולט בו בעזרת הטיית גופו ימינה ושמאלה (כדי לשלוט בגלגול) וקדימה אחורה (כדי לשלוט במהירות). החלקים הקשיחים בגלשון עשויים בדרך כלל ממתכת קלה דוגמת [[אלומיניום]].

העדות הראשונה לגלישה אווירית מגיעה מספרד משנת [[875]] לספירה. מרבית הגלשונים הראשונים שנבנו לא עוצבו באופן בטיחותי. הבעיה העיקרית הייתה שהחלוצים בתחום התעופה לא הבינו את העקרונות הבסיסיים שגרמו לכנפי הציפורים לעוף. רק בשנות השמונים המוקדמות של [[המאה ה-19]] הפיתוחים המדעיים והטכניים הרבים הובילו לכך שלראשונה החלו לייצר גלשונים אשר היו גם פרקטיים. [[אוטו ליליינטל]] מ[[גרמניה]] אשר החל לפעול בתחום זה משנת [[1874]], פעל רבות למען קידום התעופה והיה האדם הראשון שתיכנן ובנה גלשון אוויר שיכול היה לשאת אדם. בשנת [[1891]] פיתח ה-[[דראוויצר גליידר]]. בהתבססו על חקירות שניהל על מעוף הציפורים הוא כתב ספר על [[אווירונאוטיקה]] (פורסם בשנת [[1889]]) ששימש מאוחר יותר, גם את [[האחים רייט]]. בשל תרומתו הרבה בתחום זה והמידע הרב שצבר בחקירות שניהל, ליליינטל נחשב לאחד האישים המוכרים והמשפעים ביותר מבין החלוצים בתחום התעופה. כלי התעופה אותו המציא מוכר כיום כגלשון אוויר.

שיא ישראל בטיסת מרחק נקבע על ידי חגי זיו ב-[[2005]] בעת שטס מ[[אופקים]] ועד מבואות [[אילת]], מרחק של יותר מ-200 ק"מ אותם סיים כעבור 6 שעות. ושיא הגובה נקבע באזור ה[[הר תבור|תבור]] ביום חם בסוף [[אוקטובר]] [[1999]] על ידי יגאל ספיבק שטיפס לגובה של 4,650 מטרים.

בתקופה זו נערכת הליגה בימי שבת אחת לשלושה שבועות כאשר המשימה היא השלמת מסלול טיסה בין 50-7050–70 ק"מ בדרך כלל הנקבע על ידי מנהל הליגה ובזמן המהיר ביותר. משתתפי הליגה משתמשים במכשירי [[GPS]] כדי לתעד את הטיסה וכדי להעביר את הנתיב אותו טסו בסוף היום אל מנהל הליגה . בעזרת תוכנה מיוחדת מחושבים יחד כל הנתיבים ונקבע ניקוד לכל משתתף. רוב התחרויות נערכות בתבור ובזיכרון יעקב ולעיתים גם בשרונה כאשר נושבות רוחות מזרחיות.