גירוש ספרד – הבדלי גרסאות

בין [[1411]]–[[1412]] עבר בערי קסטיליה נזיר [[דומיניקנים|דומיניקני]], [[ויסנט פרר]], שהטיף להמרת דתם של היהודים. ב-1412 הוציאו ה[[אפוטרופוס]]ים של המלך הקטין [[חואן השני, מלך אראגון|חואן השני]] גזירות על היהודים. מטרתם הייתה לבדל את היהודים מכלל האוכלוסייה בהקצאת שכונות מגורים מיוחדות, קביעת לבוש אופייני, ולעתיםולעיתים נכפה עליהם אם לגדל זקן או לא. נאסר עליהם לקבל משרות ציבוריות, שלא לתת בידם שררה על התושבים הנוצרים. ב-[[1413]] התקיים [[ויכוח טורטוסה|ויכוח פומבי]] בין נוצרים ליהודים בעיר טורטוסה שבאראגון. היהודים היו מפולגים במשלחתם.{{הערה|1=שלא כמו בוויכוח קודם שנוהל על ידי ה[[רמב"ן]]}} הוויכוח נמשך יותר משנה וגרם לאי-ודאות בקרב הציבור היהודי שנותר ללא הנהגה, שכן מנהיגיהם הרוחניים היו בזירת הדיונים. התוצאה הייתה, בין השאר, התגברות תהליך ההתנצרות. כך למשל, בעירו של רבי [[יוסף אלבו]] שרדו 10 יהודים, רובם במאסר, מתוך 40 משפחות.

בשלהי [[המאה ה-15]] שלטו בספרד [[המלכים הקתוליים]]. [[האינקוויזיציה הספרדית]] כיהנה כבית דין של [[הכנסייה הקתולית]] שמטרתו איתור "[[המינים בנצרות|"מינים"]]" נוצריים; כך נרדפו "[[נוצרים חדשים]]" שנחשדו ב[[מתייהדים (נצרות)|התייהדות]] (קיום מצוות התורה, הנחשב לעוון חמור בנצרות, מראשיתה). האינקוויזיציה החלה לפעול בספרד ב-[[1 בינואר]] [[1481]]. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה לבתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים, ככפרה על עוונותיהם, או למוות איום ב[[העלאה על המוקד]], או [[תלייה]].

מנהיג האינקוויזיציה [[תומאס דה טורקמדה]] סבר כי המיעוט היהודי שנותר משפיע לרעה על "הנוצרים החדשים" ועוזר להם לשמור על מנהגי דתם הישנה, ולכן שכנע את המלך פרננדו ואשתו איזבלה ב-1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל יהודי ספרד. הצו נועד בעיקרו למנוע השפעה של היהודים על המומרים. עקב כך פסקו המלכים הקתוליים שעל כל היהודים שלא יתנצרו - לעזוב את ספרד. צו הגירוש הוצא במקביל למלחמה הכוללת של הספרדים בכל ריכוזי האוכלוסיההאוכלוסייה הלא-נוצרית ברחבי ספרד. [[אברהם שניור קורונל]] שהיה מקורב מאוד למשפחת המלוכה ניסה למנוע את הצו, אך לא הצליח - ונאלץ להתנצר בעצמו.