מבצע מרקט גארדן – הבדלי גרסאות

ההתקדמות המהירה של צבאות [[בעלות הברית]] המערביות (ארצות הברית ובריטניה) לאחר הפריצה מראש הגשר ב[[נורמנדיה]], והתמוטטות ההתנגדות של הצבא הנאצי בשטח [[צרפת]] ב[[אוגוסט]]-[[ספטמבר]] [[1944]], יצרו אצל הפיקוד העליון של בעלות הברית תחושה, שניתן להשיג הכרעה מהירה במלחמה נגד [[גרמניה הנאצית]], ולסיים את המלחמה לפני תום שנת 1944. אולם בעיות לוגיסטיות קשות (במיוחד מחסור ב[[דלק]]) האטו את קצב ההתקדמות של כוחות בעלות הברית, ולא איפשרו להם להמשיך להתקדם לעבר גרמניה בחזית רחבה. כתוצאה מכך התעוררה מחלוקת בקרב ראשי המטות המשותפים של בעלות הברית בשאלה, היכן יש לרכז את המאמץ הצבאי העיקרי. פילדמרשל [[ברנרד לו מונטגומרי|מונטגומרי]], מפקד [[קבוצת הארמיות ה-21]], הציע לאמץ אסטרטגיה נועזת לפיה צבאות בעלות הברית יתקדמו אל תוך גרמניה בחזית צרה, במטרה להשתלט על [[חבל הרוהר]] ה[[תעשייה|מתועש]], למוטט את הצבא הגרמני, ולהביא להכרעה מהירה של המלחמה. לשם כך הוא דרש מפיקוד בעלות הברית להעניק עדיפות לקבוצת הארמיות שבפיקודו, אשר נועדה להוביל את המתקפה על גרמניה, בקבלת אספקה ותגבורות. תוכניתו של מונטגומרי אומצה בסופו של דבר על ידי [[דווייט אייזנהאואר]], המפקד העליון של כוחות בעלות הברית במערב אירופה, שהעמיד לרשות המבצע את [[הארמייה המוטסת הראשונה]], למרות התנגדות מפקדי כוחות צבא ארצות הברית בצרפת ([[עומר בראדלי]], [[ג'ורג' פאטוןפטון]] ואחרים). לפתיחת המבצע קדמו דיונים מורכבים וטעונים בין הפיקוד העליון הבריטי והאמריקאי.