המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
RimerMoshe (שיחה | תרומות) פראנץ ליסט ==> פרנץ ליסט |
שלומית קדם (שיחה | תרומות) הרחבה |
||
שורה 12:
בעוד ש[[המאה ה-18]] השתדלה להפריד בין האמנויות, הרי ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] חל מיזוג בין האמנויות, והמוזיקה תפסה בהן מקום מרכזי. נטייה זו הייתה חזקה כל כך, שגם אמנים מובהקים של המאה ה-18, כגון [[פרידריך שילר|שילר]] ו[[יוהאן וולפגנג פון גתה|גתה]] צפו בקנאה בהתפתחות ה[[אופרה]], כפי שבאה לביטוי ב[[דון ג'ובאני]] וב[[חליל הקסם]] של [[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]] ב"שחרור מסוים ממגבלות האקטואלי".{{הערה|איינשטיין, עמ' 21}}
[[קובץ:Bettina-von-arnim-grimm.jpg|שמאל|ממוזער|200px|בטינה פון ארנים]]
אם גדולי הספרות הגרמנית הקלאסית לא יכלו להינתק מן הנטייה הרומנטית למוזיקה, הרי הרומנטיקאים האמיתיים ראו למעשה במוזיקה את המטרה הראשונית, המקום ממנו צמחו כל האמנויות ואליו ישובו. הם הטילו ספק בכוח המילים לבטא רגשות אמיתיים, בעוד שהמוזיקה, ככוח מיסטי, נתפסה על ידם כבעלת היכולת לנפץ מסגרות, להעלות דברים מחביון מצולות, כמי שמסוגלת, היא לבדה, לבטא את ההצהרה הסופית, הישירה ביותר. כפי שאמרה [[בטינה פון ארנים|בטינה ברנטאנו]], ידידתם האקסצנטרית של גתה ושל בטהובן, שהשפה נראית לה בלתי מספקת, בלתי מסוגלת לשוות למשהו ''צורה'' פיוטית. ברור היה לה, שהצורה, התבנית מהווה את עצם מהותה של השירה, אך במוזיקה ראתה גילוי מיידי, אינטואיטיבי, משוחרר ממגבלות הצורה הקבועה.{{הערה|איינשטיין, עמ' 22-21}} גישה זו לקשר בין השירה למוזיקה מצאה ביטוי גם אצל משוררי התקופה הרומנטית ב[[אנגליה]] וב[[צרפת]].
== השמרנים מול החדשנים ==
שורה 28:
בתחום האופרה הצרפתית רווח זרם ה"גראנד אופרה". אופרות גרנדיוזיות בעלות סצנות מרהיבות, משופעות קטעי מחול וקטעי מקהלה. לרוב מבוססות על נושאים היסטוריים. מלחיני זרם זה היו [[ג'אקומו מאיירבר]], [[ז'אק פרומנטל הלוי]], [[דניאל אובר]]. כניגוד לזרם "כבד" זה, חיבר [[ז'אק אופנבך]] [[אופרטה|אופרטות]] רבות. קלילות, קומיות ומלאות חיים. בנוסף לשתי "אסכולות" אלה, היו אלה שנטו לאופרות ליריות כגון [[אמברואז תומא]], [[ז'יל מאסנה]], [[אדואר לאלו]], והיו אלה, כדוגמת [[גוסטב שרפנטייה]], שניסו לאמץ אל חיק התרבות הצרפתית את הווריזמו.
=== הבלט בתקופה הרומנטית ===
במהלך [[המאה ה-19]] חלה פריחת הבלט הרומנטי, שהיה בעיני רבים לתור הזהב של הבלט, אם כי הרומנטיקה איחרה להגיע אל הבלט, בהשוואה ל[[אמנות ויזואלית]], ל[[ספרות]] ול[[מוזיקה]]. מאפיינים רבים שלו, המקובלים עד היום על קהל צופי הבלט, כגון הריקוד על הבהונות, [[חצאית טוטו]], אשליית הריחוף חסר המאמץ ודימוי הבלרינה כיצור שלא מן העולם הזה, כגון [[הסילפידה]], הנימפה והפיה. הבלרינות שעלו לגדולה בתקופה זו, [[מארי טליוני]], [[קרלוטה גריזי]] ואחרות, הגשימו אידיאלים אלה בריקודן.
{{הערה|[https://www.dancevoices.com/he-dance-discourses/%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%98-%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%98%D7%99-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%97/ הניה רוטנברג, קולות הבלט, "מהפכת הבלט הרומנטי, שמים ורוח"]}}
==וירטואוזיות==
[[קובץ:Pablo de Sarasate 1906.jpg|ממוזער|פאבלו דה סאראסטה 1906]]
| |||