לואי אנטואן דה סן-ז'וסט – הבדלי גרסאות

באשר לאוכלוסייה האזרחית באלזס, מבחינת הממשל המהפכני בצרפת היא היוותה מקרה מיוחד כיוון שמרבית התושבים היו דוברי [[גרמנית]] והנאמנות שלהם לא הייתה ברורה. האלזסים היו חלק מצרפת במשך זמן רב לפני המהפכה, אבל המשטר הישן לא שאף להחיל עליהם אחידות תרבותית ואיפשר את המשך קיומם של קשרים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים עם אזורים דוברי גרמנית מחוץ למדינה. בתחילת המהפכה רבים מתושבי אלזס, שרצו להיפטר מעולם של בעלי אדמות, מילאו תפקיד פעיל בקידומה. אולם ההתלהבות היחסית בתחילת המהפכה הפכה לרגשות מעורבים בהמשכה, ובדומה לאזורים אחרים בצרפת, במקביל להמשך שיתוף הפעולה עם הממשל המהפכני היו באזור גם כוחות אנטי-מהפכניים. על רקע זה, ובהינתן שצרפת הייתה במלחמה עם [[פרוסיה]] ו[[אוסטריה]], סן-ז'וסט היה חשדן כלפי האוכלוסייה דוברת הגרמנית.{{הערה|שם=Hampson152|Norman Hampson, '''Saint-Just''', Cambridge, MA: Basil Blackwell, 1991, pp. 152ff.}} בסוף אוקטובר נתפס באזור מכתב, כנראה מזויף, בו נכתבו פרטים על קשר של מתנגדי המהפכה לקחת שליטה על שטרסבורג. בין אם סן-ז'וסט האמין שהמכתב אמיתי או סבר שהוא מזויף, התגובה שלו ל"קשר" הייתה נחרצת. הוא הורה על חיפוש של זרים בכל בית בעיר ופיזר את מנהלת המחוז ואת העירייה של שטרסבורג.{{הערה|שם=Woloch177}} למרות הפעולות האלה, סן-ז'וסט שאף להישאר ביחסים של שיתוף פעולה עם אזרחי שטרסבורג. מי שהוביל את הקנאות המהפכנית בשטרסבורג היה ראש העיר המהפכן, יולוגיוס שניידר, שניצל היעדרות קצרה של סן-ז'וסט ולה-באס באמצע נובמבר כדי לארגן מפגן מהפכני נגד מוסדות [[דת]]יים בעיר. עם שובו, סן-ז'וסט יצא כנגד שניידר ודרש ממנו הסבר פומבי למעשיו. מאוחר יותר, סן-ז'וסט ולה-באס החליטו לשפוט ולשלוח את שניידר לפריז על מנת לקבל עונש מוות באשמה שהוא אריסטוקרט.{{הערה|שניידר נישא לאשה, בת למשפחה אמידה שחיה מחוץ לשטרסבורג. לפי הדיווחים מאותה התקופה, אחרי נישואיו הוא הגיע עם רכוש רב וכבד לתוך העיר כשעגלתו נמשכת על ידי ששה סוסים. סן-ז'וסט ניצל את ההזדמנות להאשים את שניידר במפגן של עושר ואריסטוקרטיה שאינו הולם את ערכי המהפכה. שניידר הוצא להורג ב-[[1 באפריל]] 1794 בפריז.|ימין=כן}}

 

ב-[[19 בפברואר]] 1794 סן-ז'וסט נבחר לנשיא של הוועידה הלאומית. הבחירה של סן-ז'וסט התאפשרה אחרי שהאויבים של המונטניארדים, הז'ירונדיסטים, הובסו והוצאו מכל מוקדי הכוח, אך החשש מפני "אויבים מבפנים" המשיך להטריד את מנוחתם של אנשי הוועד לשלום הציבור. מצד אחד, הם חששו מפלג "מתון" שעשוי היה להתגבש סביב הנהגתו של [[ז'ורז' דנטון]]. דנטון עמד בראש הוועד לשלום הציבור מהקמתו ועד לאביב 1793, אך ביולי של אותה השנה, התקיימו בחירות מחודשות לוועד ודנטון מצא את עצמו מחוץ לארגון שבראשו הוא עמד עד אז.{{הערה|שם=Soubul_Danton|Albert M. Soubul, "[https://www.britannica.com/biography/Georges-Danton Georges Danton]", '''Encyclopedia Britanica'''.}} אחרי היעדרות קצרה באוקטובר 1793, דנטון חזר לפריז והחל להוביל, יחד עם [[קאמי דמולן]], התנגדות מתונה לטרור הפוליטי ולרפורמות האנטי-נוצריות ברפובליקה (הטרור הדתי, או "כת ההיגיון"). מצד שני, העיתונאי [[ז'אק רנה אבר|ז'אק רנה אֶבֵּר]] הוביל קו שמאלי קיצוני שתבע את המשך הטרור נגד החשודים בהתנגדות למהפכה ונגד גילויים פומביים של הדת [[נצרות|הנוצרית]]. לאחר תבוסת הז'ירונדיסטים, ה[[אברטיסטים]] החלו לתקוף גם את רובספייר וחבריו המונטניארדים, שלדידם לא היו קיצונים מספיק.